היוצרות נטרפו; נשתקו המוזות.
קול-התותחים החל מדבר.
בין צפירה לצפירה אני צופה בטלוויזיה;
ורואה גופות פלסטיניות מוטלות על-פי הבאר.

בישראל נחפזים הטל אשם בפלסטינים;
רואים בהם רוצחים ופושעים נתעבים.
מבלי להצדיק יורי-קסאמים שפתי אומרת:
בושו הציונים! אתם רשעים!

נכון, גם עלינו נופלים הטילים;
בסכנה גם ילדינו.
אך כמה ישראלים נהרגו,
וכמה עזתים נטבוחו בידי ישראל.
איני מצדיק ירי לעבר שדרות!
גם לעבר אשקלון ובאר-שבע.
אך להירג מאות פלסטינים הייתה ידינו לאל.

כאן בבאר-שבע, גם נפלו הגראדים;
רוב האזעקות תפסוני מטייל ברחוב.
כשנשמע בום רוב עוברים ושבים נחרודו;
אך אני מיד חשבתי על המשפחות בעזה,
שנפלו ללא שוב.

ישראל היא מדינה רצחנית,
שבלי פרופורציה טובחת.
מאות תושבי עזה ובית-חאנון איבדו חייהם.
פה בארץ נפגעים חרדה,
אחרי כל פצצה נפצצת.
אך על האסון מעבר לגבול,
איש לו חושב.

הכל מדברים על גן-ילדים באשדות שנפגע מרקטה;
אך כמה בתי-ספר, כמה מסגדים ברצועה הופצצו?!
כמה ילדים מצאו את מותם בעזה המופגזת?
את זה רוני דניאל ויואב לימור לא יספרו.

אני יושב לי בבאר-שבע למשמע הסירנות והבומים.
אך לא את זה אותי מטריד.
מטרידני הטירוף של שני הצדדים;
גופות מרוטשות מעזה מטרידוני.
אך רוב ישראל מילה על-כך לא יגיד.

תיפסק המלחמה המלוכלכת! מלחמת שלום-הבחירות הציונית.
לא עוד רצח ילדים, לא עוד הגראדים והקסאמים.
לא לישראל הגזענית!