מייללת לעצמי בלחש: "עוד לא",
"עוד מעט", התקופה הרעה עלינו לטובה
והטוב,
הטוב גדול עלינו.

ישותנו, הוויתנו וכל יתר המילים האנושיות מחייבות
אותי לפרוש, להתפטר מן החיים הללו.
אובדן המצפון, ביטולו המוסרי של המוסר
מחייבים אותי להסיר את העול
ולהגישו לחברה כולה.

כולנו נבלות וכולנו נוולים.
כולנו ריקמה אנושית אחת שמסריחה מדם.
הפיטורין קרבים. המשבר הכלכלי כילה את חסכונותינו
והותירנו לבגוד בעצמנו.
כל אחד אט אט ישתופף מטה ויבעל
את עצמו בעכוזו.

עם מכתב התפטרותי הגשתי עוגיות חמאה והודאה.
הודאה נוקבת ומתביישת, גם אני.
גם אני בן אדם