בין ההריסות של פיקוד העורף
לקחתי את עצמותיי
אזרתי אומץ להביט בטלפון הנייד שלי
לא הייתה שם שום שיחה ממנה, וגם לא הודעה
אני זוכר את המשקל של הטלפון הנייד שלי
הוא היה כבד, פאתטיות סלולרית שנת 96
זה לא היה נוקיה
אלא חברה אמריקאית
הם יודעים לייצר בדידות כשצריך
התקשרתי אליה, אבל לא בחיוג המהיר
רציתי להרגיש את הספרות
כל אצבע שלחצה, לחצה אותי יותר
וחשבתי לוותר ווויתרתי
זו כבר לא הסקרנות שממשיכה
למשוך אותי אל התופת
זו התופת בעצמה
בכל כובד משקלה
על האצבעות שכמו אומרות:
"אנחנו חייגנו, עכשיו אתה, תקשיב, תגיב, תביא לה אותך!"
איך ברגע הכל השתנה
היא לא ניתקה
ענתה ושתקה
והיה יכול להיות אחרת
רציתי להשאיר לה מילים |
