קחו בן אדם טוב, תמים, ואוהב.
סטרו לו עם אכזבה. צבטו אותו עם קנאה. שרטו אותו עם שקרים. תנו
לו אגרוף של בגידה.
זה לא יעזור לכם. הוא בן אדם תמים, אוהב, טוב. הוא חושב שזה
קרה במקרה. פשוט האנשים הספציפיים האלה עשו לו עוול. העולם הוא
בסדר. מלא אנשים טובים. חברים מחכים לו על דרך החיים, רק מחכים
שהוא יגיע אליהם.
התקדמו עם הבן אדם עוד כמה שנים. תנו לו את האשליה שהוא הגיע
אל האנשים המיועדים. תנו לו צחוק (מזוייף), חברות (שקרית),
ואהבה (התלויה בדבר). סממו אותו באופוריה על החיים הטובים שיש
לו.
כשהוא לא יצפה לכך, שברו לו את הרגל עם מוות. דחפו אותו לרצפה
עם אבל. קחו ממנו את אלוהים.
לאחר מכן תנו לו להעמיד את עצמו על הרגליים. שיחשוב שהוא יציב.
שהוא פחות או יותר התגבר. שלהכל הייתה מטרה, שעכשיו יש לו
כישרון רק בזכות השבר. תנו לו לכתוב, תנו לו לשפוך הכל אל
הנייר, תנו לו להציג את כאבו בפרהסיה. תנו לו לסמוך על הפרהסיה
הזו, שהיא איתו. שזה בסדר, הוא יכול לשתף, שאין שום סיבה שהוא
ישמור את רגשותיו הכמוסים לעצמו. הרי כולנו חברים, לא?
התקדמו איתו עוד קצת. עוד טיפה יותר.
ושוב, כמו בהתחלה - סטירה של אכזבה, צביטה של קנאה, שריטות של
שקרים, אגרוף של בגידה, חזק מתחת לחגורה שלו. תנו לו להרגיש
שהוא לבד. שאי אפשר לסמוך על אף אחד. שהוא טעה שהוא נתן את
אמונו באנשים. שלתת בלי גבולות, רק מרוקן אותו, ואין אדם
שיעזור לו למלא את עצמו.
התקדמו איתו ממש עוד טיפה. הפעם עברו לשביל חדש. הציגו לו
עשרות אנשים חדשים, התחלות חדשות. אמונה שהפעם זה שונה. תנו לו
לבנות את אמונו על מגדלים רעועים. תנו לו להקטין את עצמו כדי
שיוכל להכנס למחילה של אחרים. תנו לו לוותר על עצמו. להתאפק.
להשתתק.
עכשיו עזבו אותו לבדו. תנו לו להסתכל סביב. תנו לו לכעוס. תנו
לו להבין. הניחו לו להתאבן מבפנים. הביטו בו בזמן שהוא בונה
חומה אטומה. תוכלו גם לגחך בזמן שתבחינו באירוניה של אדם של
אנשים שכולא את עצמו לבדו.
תנו לו דחיפה קטנה לאורך השביל שלו.
הביטו איך הוא פוסל את האנשים לצד השביל בזה אחר זה. פוסל,
מאשר, פוסל את המאושר, ומאשר את הפסול. מבולבל מהבדידות של
עצמו. מסנוור מהכעס עליהם.
תנו לו לאבוד בתוך היחידות שהוא שונא.
ועכשיו הוא בוכה, בכיו האפל של הכאב. שקוע בתוך ביצה שחורה של
אפלה, מתקשה מאוד לנשום. העבירו בראשו בעתות שפל איומות מחשבות
אובדניות. הביטו איך אט אט הוא מאבד את הטעם.
ואז שלחו לו מלאכים טובים, שיאחזו בידו ויאירו את העיסה
הנוראית של החושך. שאולי יוכלו להוציא אותו מכל זה.
ואולי לא.