אני לא יודעת מה קרה באותו הלילה. כשאני מנסה להזכר ראשי
מתערפל ואני על סף עילפון.
אני לא יודעת מה היה אבל אני יודעת איך הכל התחיל.
זה היה לפני שנה וחצי אולי שנתיים.
תמיד שואלים זוגות אז איך הכרתם? שאלת המליון. הכרנו. זה פשוט
קרה. היה יום גשום. אני כרגיל אחת שלא מתחברת למטריות, די
נרטבתי בגשם. והוא עמד שם. עם מטריה ענקית  שאין אם מי לחלוק.
אז הוא פשוט נעמד לידי מכסה אותי מהגשם. מפה לשם זה זרם.
החלפנו טלפונים. הוא התקשר ראשון. אני די חששתי להרים טלפון.
יצאנו לפגישה בבית קפה קטן מול הים. התחלה כזאת יפה.
הוזמנתי לארוחת חג (אני כבר לא זוכרת איזה). הכרתי את כל
המשפחה.  התאהבתי מהרגע הראשון.
פחות מחצי שנה עברנו לגור ביחד. דירה קטנה של שני חדרים. אבל
לזוג אוהב לא צריך יותר מזה.
הוא היה כל מה שרציתי ויותר. הוא אהב ואני אהבתי.
לפעמים נדמה לי שהכל היה חלום. השעון יצלצל ויעיר אותי. והכל
יתמוגג כמו ערפל.
אבל זה היה אמיתי.
בנינו תוכניות לעתיד.
אני הייתי לקראת סוף הלימודים. הוא התחיל להקים עסק קטן.
דיברנו על חתונה. הכל היה לטובתנו.
אי לא בדיוק זוכרת מתי הכל התחיל להשתנות.
יצאנו יום אחד למסיבה אצל חבר. היא הייתה שם. עם החיוך הצבוע
שלה. משופצת להפליא.  
היא הציגה את עצמה לא שזה עניין אותי במיוחד. אבל היא הייתה בת
זוגתו של אחד החברים, לא הייתה לי ברירה.
ומאז היא לא עזבה אותנו לרגע. היא תמיד הייתה בכל המפגשים של
החבר'ה. נצמדת אליו יותר מדי. היא רצתה התיעצות בקשר לאיזה
עניין טפל אז היא בקשה את המספר שלו. הייתי נגד אבל לא הראיתי
את זה. הייתי משתגעת מהטלפונים באמצע הלילה. ידעתי שזו היא.
היא תמיד הייתה שם.
יום אחד נשברתי. התקשרתי אליה והסברתי לה שעדיף שתתרחק, כאילו
כלום. היא רק הדקה חזק יותר.
והוא התחיל להשתנות.
הקרירות הייתה נכרת. הוא היה עובד עד מאוחר. כשהיה חוזר הביתה
אני הייתי ישנה. הפסקתי לקבל את היחס האוהב מצדו. כשרציתי לדבר
על זה , הוא היה אומר שזאת העבודה. והוא עובד קשה למעננו. אבל
אני לא ראיתי את זה. ידעתי שזו היתה היא שמנסה להרוס ולהפריד.
ראיתי את עולמי מתפורר.
אחרי כמה זמן גיליתי שאני בהריון. לא הייתי מוכנה אבל סיפרתי
לו. הוא נאלם לכמה שעות. יצא מהבית ועזב אותי לבד.
הוא חזר מאוחר בלילה , נכנס למיטה חיבק אותי ואמר שהוא ישאר
איתי לתמיד ושהכל יהיה בסדר.
חשבתי שהכל הולך להסתדר, חשבתי שחיי חזרו למסלול הישר. עד שהיא
באה.
הכל קרה כל כך מהר, רבנו בחדר המדרגות, הרגשתי שהקרקע נשמטת
מתחת לרגלי...
התעוררתי בבית חולים.
הפלתי...
הוא ישב לידי יום וליל, אך משהו כרסם בי. הוא הרס אותי הוא הרג
את הילד שלי. שלי ולא שלו.
הייתי בחודש החמישי...
הוא ניסה בכל כוחו להחזיר את הזמן לאחור. לאותה התקופה שבאמת
היינו מאושרים. ולא ידענו שבעה אחד מהשני.
איך שהכל נעלם...

כעת כשאני יושבת בתא מטר על מטר, באגף הנידונים, ואפילו אור
השמש לא חודר דרך החלון הקטן. אני שוב ושוב מנסה להזכר מה קרה
באותו הלילה וכרגיל ראשי מעורפל.

מצאתי  גזרי עיתון. הייתי הדבר החם באותם הימים.
תמונתנו מתנוססת על העמודים הראשיים.
כולם ניסו לקבל ממני תשובות.
ואני לא יכולתי.
כתבו שרצחתי אותו באכזריות רבה. גופו היה מחורר מרוב הדקירות.
אמרו שזה היה מחזה נוראי. חלקי גופה בכל הבית. דם על הקירות .
אותי מצאו אוכלת...
עכשיו אני יודעת שנשמתו תמיד תהיה בתוכי...
אני יודעת כששעתי תגיע ואני אצא למסע האחרון בחיי, שנינו נפגש
בגיהנום והוא ימלא לי את החלקים החסרים שבתמונה.
הסורגים נפתחים. מתכת קרה חורטת בעור. הצעדים נהפכים ליותר
כבדים. אני מנסה לנשום, אך כל לגימה של אוויר יותר ויותר קשה.
שוב דלת נפתחת. חדר קטן. קירות לבנים. ארש דווי באמצע החדר.
זריקה.
עכשיו אנחנו ניפגש...
דממה...