לפתע זקנו כולם
ואין איש שיאמר צעיר אנוכי
לפתע פשטה השיבה בשערם
והצעיר באדם בשנת איתנים.
יהלך ברחוב נחבא לכלים
מחשש פן יפנו אליו כקשיש
והוא רק היום
בן שישים השנים.
פתע נשרו עלי הצמרת
ציפור לא תבנה בעץ ביתה
גזעו איתן ודורות ימיו
וחושש לימיו עת קרדום יונף.
השלג הפשיר מראשי ההרים
כיפת החרמון אינה עוד צחורה
מביט הוא ממעל אל הגיא המוריק
ונזכר עת היה ראשו לבנבן.
אדם יהלך ברחוב, עיניו תרות סביב
פוסע חרש, ונחבא אל הכלים
ואין איש שיאמר
איי בחור, אתה עוד צעיר.
העיר הייתה למושב בו זקנים
הוגפו הדלתות בבתי השוכנים
אט אט זקנו כולם
והגיעו לבגרות בימים.
חלפו הנעורים, בא ההווה זקן
הימים היפים נשכחו ואינם
במקומם באו ימי הבלות הקודרים
ובא הקץ, והחיים היפים חלפו ואינם.
© |
