אני חוזרת לשם, לבדידות הזו
למקום המוכר הזה, שאמצע הלילה
ואין למי.

אני תמיד שם, תמיד הייתי
במקום המקולל הזה,
שבא לי ממש
אבל לא.

זה הכול אשליות, הצגות
הבטחות
שהולכות לעזאזל
(לא אותו אחד שאני בו)
ושוות ממש כלום.

וזה דפוק,
שכל פעם נדמה לי
מחדש
חדש ישן כזה,
שאולי הפעם.

וזה דפוק,
שיש לי רצון כזה
שאולי אי פעם
זה יהיה שונה.

וזה דפוק,
כי אני יודעת שלא.
אני יודעת מי אני
ומה אני
והמקום שלי מוכר.

תמיד אותו מקום,
תמיד אותו דבר.
תמיד בסוף של יום
וגם של לילה
וגם של הכול בעצם
אני הולכת לישון
שיכורה או לא
עם בחילה או לא
עצובה או

זה עצוב שאין אף אחד.