"אני מפחד בוני, אני מפחד! את מבינה שאין לנו הרבה סיכוי לעשות
את זה?", אמרתי לה כמעט בלחישה, "ואתה מבין שמצב האוויר פה
הולך ומידרדר", היא שתקה לרגע והמשיכה, "ואם לא יחול כאן שיפור
משמעותי גם אנחנו ניעלם בקרוב!", ירתה בוני לעברי במעט התקיפות
שעוד נותרה בה, "אנחנו האחרונים שנותרנו תחת הכיפה הזו, כל
האחרים כבר מתו, נשאבו מזמן", השבתי, "אז מה ז'אן? אז מה?, אתה
מעדיף לגמור כאן את הסיפור? אתה פסימי ז'אן, פסימי", היא
השתנקה, "כן, אני פסימי". עניתי, פסימי מאוד. "תחבקי אותי
בוני, תחבקי חזק".
נזכרתי באותו ערב אחרון בטרם הכל סביבנו השתנה, בטרם סיימה
הרוטינה ממרוצתה והכל פסק לפתע מלחזור על עצמו. כמה שעות לפני
שניצבה הכיפה מעל ראשינו, צעדתי לבדי לעבר המרכז ליוגה
שיווננדה במטרה להאזין לקונצרט של סיטאר וטאבלה. עייפות
סופשבוע שהפכה לשגרה בחודשים האחרונים, עייפות חלולה מהולה
בסקרנות למשהו מעט שונה גרמה לעיני להיתפס על פתק לבן שהודבק
לאחד העצים בשדרה ולהגיע במוצאי השבת בשעה תשע בערב למרכז
השיווננדי, המרכז התמקם בקומת מרתף בבניין בן שלוש קומות בצפון
השקט של העיר. כשהגעתי למקום כבר נכח בו מניין אנשים, חלקם
עמדו וחלקם ישבו על מזרנים דקים שהיו אמורים לשמש כמושבים
במהלך הקונצרט, חלצתי את נעלי ובשונה ממנהגי הקבוע לתפוס פינה
טובה ולתצפת על הסביבה ממרחק בטוח התיישבתי במרכז החדר ממתין
בסבלנות להופעה שתתחיל, דקות מספר לאחר מכן נכנסו שני נגני
סיטאר ונגן טאבלה והתיישבו היישר מולי, בעת שנגן הטאבלה סידר
את שני תופיו בזוית המתאימה על כריות התיפוף המיוחדות, התיישבה
לצידי בחורה שנראתה כמוני, לא שייכת, לא מכאן, כאילו הגיע גם
היא לגמרי במקרה, לאורך חלקו הראשון של המופע שתקה האישה
והתרכזה כולה בנגנים, ניסיתי לדמיין את פניה שהסתתרו מעבר למסך
שערה השחור, שיער ארוך וסמיך שדחף את עיני אליה. בהפסקה ניגשנו
יחדיו להול שבכניסה לשתות מהצ'אי שהכין אחד המארחים, עשה רושם
שכל השאר כבר מכירים ומתחככים אלו באלו זה זמן רב, כך שיצא
שאני ובעלת השיער פלרטטנו בטבעיות על כוס צ'אי, היא הייתה
לבושה בחולצה ארוכה וכהה, שילוב משונה ומרגיע של סגול ובורדו,
שמה בוני, היא מתגוררת בסביבה ובמקרה ראתה את המודעה על אותו
עץ חמישי בשדרה.
שבנו לאולם בו התקיים המופע והשתרענו על המזרונים הדקים, כמה
דקות לאחר שהחל חלקו השני של הקונצרט הרגשתי עייפות נעימה
עוטפת אותי בכל חלקי גופי. עד עכשיו אני מתקשה לזכור את חלקו
השני של הקונצרט שלא לדבר על סופו, הנחתי בטבעיות את ראשי
המתערפל על כתפה של בוני, שוכח שרק לפני רגע הכרנו על כוס
צ'אי, שמעתי עוד כמה צלילי סיטאר מרגיעים והספקתי לראות
שהאנשים סביבנו התקרבו וסגרו עלי ועל בוני, זו התמונה האחרונה
שנחרטה בעיני לפני שנעלם לי העבר, לפני שהכל אינו כתמול שלשום,
משהו בזיכרון השתנה, משהו לא ברור, לא נהיר, אני לא מבין האם
יש קשר בין אותה פגישה מעורפלת למינימליזם שמקיף אותנו, הרבה
אפור, אין צבעים שמחים, כמעט ואין חיים, אני שוב מתכנס, אני
תקוע ולא משתחרר, זה לא חלום זה משהו אחר. לא זוכר, לא זוכר?
בלילה השתנה צבעה של הכיפה הרוכנת הרחק ממעל, ובדומה לכל
הלילות הקודמים הרקע דמוי הרקיע החשיך, הפעם משום מה נראה
צבעו של הרקע שונה מהצבע שנשקף אלינו מטה בלילות הקודמים. עברו
לילות רבים עד אשר הבנתי לבסוף שאי שם למעלה בשמים בנויה למעשה
כיפה הרוכנת מעלינו, עושה רושם שהילת הרקיע משתנה אחת לכמה
לילות, "אלו מים ולא שמיים", אמרתי לבוני והוספתי, "דווקא
בלילה הקודם חשבתי שראיתי את הדובה הגדולה", אמרה בוני בעצב,
"האור שם תמיד קיים, כאילו אנחנו בקוטב הצפוני או אולי בלפלנד,
אולי נפגוש את אלה קארי", חייכתי לבוני במרירות, מאגרף את ידי
עד כאב ולא מבין, לא מבין איפה אנחנו נמצאים?
הקירות המקיפים אותנו גבוהים מאוד ובתאורה הקיימת לא ברור
פשרם, אין עליהם צמחיה, לכל גובהם לא דבקו כתמים שישברו את
צבעם האפור, נראה כאילו נבנו רק לאחרונה כאילו הסביבה טרם
התרגלה אליהם, אי אפשר לטפס עליהם, אין במה להיאחז, כלא. זו לא
הדובה הגדולה, לא. גם אין כאן אף כוכב המזכיר את כוכב הצפון.
חשבתי על ההתחלה, על ימי הראשונים במקום, עברו שני מחזורי שינה
עד שהעזתי לגעת במזון הימי בפעם הראשונה, בבוקרו של היום השני
הם אכלו מין מזון שדמה לחסה משולב עם חזזית, מין מזון ים מוזר
שכזה, הבטן קרקרה אבל לא העזתי להתקרב, האנשים הפחידו אותי,
כולם היו רזים, עיניים כבויות בעומק, הם מנותקים וכאילו נמצאים
במקום אחר, כמעט כמו שאני עכשיו, אבל בסיומו של הלילה השני כבר
לא הייתה לי ברירה.
ארבעים ושמונה שעות ללא אוכל הכריעו את הכף, הצטרפתי למעגל
ולארוחת האצות הראשונה שלי. אכלתי ומיד הקאתי, הם הסתכלו עלי
במבטים שנדמו לרחמים.
"לפני כחודש נפרדנו מזיגי ויומיים אחר כך גם מהלנה אשתו",
נזכרתי בקול רם, "להלנה הייתה חולשה, מין פטיש למקרי
פילנתרופיה קשים, יום לפני שנעלמה סיפרה לי הלנה על ילד חולה
בלוקמיה, שהיא עצמה תרמה להוריו כסף לניתוח ואף ליוותה אותו עד
יומו האחרון".
הוספתי, "אתה מתכוון לאשתו של זיגמונד, כן?", "כן, כן, איזה
עוד זיגי את מכירה כאן?". זו הייתה הפעם האחרונה בה ראינו בני
תמותה אחרים מתהלכים סביבנו. לפני כן עוד היו כאן מספר אנשים
אבל הם נעלמו מיד בהתחלה, ימים בודדים לאחר שהגענו למקום, אני
חושב שדווקא הלם הקליטה במקום בשילוב עם אלמנט ההדחקה והעובדה
שהאנשים, פשוט מתו ולמחרת התנדפו, נעלמו, זאת אומרת לא נשאר
מהם זכר, גרם לנו להרגשת נוחות מסוימת סביב הנושא, מאין אפטיה
לא מתוכננת. זיגמונד, הלנה והכלב נעלמו ולנו לא איכפת, לא
איכפת לדוכיפת, אתה ילדותי עניתי לעצמי.
עברו עוד מספר מחזורי שינה עד שהפנמתי סופית שאין אלטרנטיבה
אחרת להוציא אצות הבוקר. חלפו עוד מספר מחזורי בוקר עד שטעמו
של ארטיק שוקולד חסר מאוד בפי, אין שום פיצוציה בסביבה, שלא
לדבר על המקרר שבביתי, לא הפסקתי לחשוב על שמנת עם בננה, חסר
לי החמוץ מר של השמנת והמתוק של הבננה, חמרמתוק, חסר לי הטעם
שהולך ונעלם. כל מה שיש בתפריט אלו אצות, אצות מלוחות ליתר
דיוק, אצות בטעם ים.
נקשרנו אליו, אל זיגי, זיגי יונג היה הראשון בקבוצה שמת ושבאמת
אכפת היה לנו ממנו, כמה שעות לאחר מותו ניסינו לחפור לו קבר
ביחד עם אשתו אך להפתעתנו גילינו שעומקה של האדמה מגיעה
לכעשרים סנטימטר לכל היותר, ייאוש עטף אותנו, רוב השטח סביבנו
חשוף ברובו, מכוסה בבטון או איזה חומר אטום אחר שלא ניתן לחפור
אותו באמצעים העומדים לרשותנו. ישבנו ליד גופתו כמה שעות,
מסתכלים האחד על השני, אובדי עצות, השארנו את גופתו ללילה
במרחק מה מאיתנו מנסים לטקס עצה, אבל בבוקר כשהתעוררנו הגופה
כבר נעלמה. המוזרה ביותר מבין ההיעלמויות הייתה היעלמותו של
אברבנאל, כלב הפינצ'ר של מר יונג, הוא פשוט נבח באותו בוקר בו
נעלמה גופת בעליו, ותוך כדי שהוא נובח אל בעליו, הוא, הוא פשוט
נעלם, את רגע ההיעלמות לא ראינו, אברבנאל פסק לפתע מנביחותיו,
וכשהסתכלנו מסביב הכלב לא נראה, חיפשנו אותו בכל הריש שעמדה
לרשותנו אבל לא נראה זכר מהכלב, יונג ואברבנאל פשוט נעלמו ללא
כל הסבר וללא עקבות.
זיגי ואשתו סיפרו לנו שכולם הגיעו לכאן פחות או יותר באותה
הדרך, הם עזבו את ביתם לצורך פגישה או הופעה, בפגישה כולם שתו
תה או פונץ', כעבור זמן קצר הרגישו נינוחים ורגועים ואז פשוט
נרדמו והתעוררו במקום אחר. ליתר דיוק התעוררו מעבר לעיקול, שם
גם אנחנו התעוררנו מוקפים שני אנשים מחייכים ומתוחים עם כלב
נבחן שענה לשם אברבנאל. אשתו של זיגי מתה יומיים אחרי שנעלם
אברבנאל, גם היא התנדפה, אנחנו לבד לגמרי, בוני אני והדגים.
יש כאן ריח המשתנה אחת לזמן מה, תחילה עטף אותנו ריחו של הטחב
הנמצא בבורות מים החפורים בקירטון היבש של הדרום, ריח טחב חזק
ויבש, בימים האחרונים מלווה אותנו ריח דק של קורנית שהזכיר לי
את הבייגלה עם השומשום שהייתי קונה במאפייה בכל בוקר בדרכי
לעבודה ריחו של הבייגלה כמעט ונשכח מנחירי.
עם או בלי קשר לריח אין כאן בדיוק שירותים, אין אפילו בור, יש
כאן שיח סבוך הדומה למלוח המספק מעט מסתור, בהתחלה היינו מסבים
את פנינו בכל פעם שמישהו הלך לשירותים, בעיקר הנשים, אבל אחר
כך כבר התרגלנו, לא עשינו מזה עניין, הייתה פינה שבבוקר פונתה,
נוקתה מהפסולת, לא ברור על ידי מי, לא ברור על ידי מה, הפינה
פשוט פונתה, נגבנו בעלי השיח ובמידת הצורך הרבצנו רחצה זריזה
בזרם מים שנבע משום מקום וזרם על התכסית האפורה כמה מטרים ליד
השיח שם הצטבר לכדי בריכה קטנה שמעולם לא עלתה על גדותיה,
והזרם כפי שנבע משום מקום כך נעלם לשום מקום.
כיוון שעד כה אף אחד לא היה ער בלילה, לא הצלחנו להבין לאן
נעלמה הפסולת שלנו, שוחחנו על כך, גם מי שניסה להישאר ערני
בלילה נרדם לבסוף, מוזר, אפילו בביתי שלי לא זכור לי שתמיד
ישנתי כל כך טוב בלילה, אולי מצמצמים כאן את כמות החמצן
המוזרמת בלילה ובעצם מכריחים אותנו להירדם? אולי כיוון שכה שקט
כאן.
עם הפיפי הסתדרתי, התרחקתי מהקבוצה תפסתי פינה והפנתי לקבוצה
את הגב, אבל ביום הרביעי להגעתי זה כבר היה בלתי נמנע, הייתי
חייב להיכנס לדיון כבד יותר, לחוץ ניסיתי למצוא פינה מוסתרת,
אבל לא ממש הצלחתי, בסוף פניתי לעברו השני של השיח שהתברר
כמפלט היחיד לקקי בסביבה, סביבי ראיתי כבר שתי ערמות מכוסות,
ניגבתי בעלי השיח, ואז חשקתי במקלחת, הסתכלתי סביבי ומעבר
לעיקול הייתה בריכה קטנה, רחצתי את כל אברי גופי החשופים.
באחד הבקרים בעודי יושב כפוף על ברכי מאחורי דמוי המלוח עם
העלים הרחבים, מציץ על בוני מבעד לעלוותו הצפופה, מזהה את ריח
הטרגון שעוטף אותנו בימים האחרונים וחושב שתמיד אנחנו רואים את
מה שאנחנו רוצים לראות, אחרי גיל מסוים אנחנו מתרגלים לתמונות
מסוימות, לא רואים את שאינו מוכר, גם אם זה מתחת לאף, אני
התרגלתי, חיבקתי אותה, מנסה לשאוב מהחיבוק קצת חום, קצת כוח.
ושוב החלום הזה, ושוב אני למטה, ושוב אותה התחושה, עשרים
סנטימטר של אדמה אפורה, אני תקוע ולא משתחרר, זה לא חלום זה
משהו אחר, לא זוכר?
כיסיתי את יצירת הבוקר שלי וחזרתי לפינת הישיבה שלנו מתיישב
ליד בוני, "תגידי, לדון יצחק אברבנאל הייתה בת ?", "אתה שוב עם
הדון הזה שלך?" בוני צחקה, אהבתי את הצחוק שלה, אהבתי לשמוע
אותו בבוקר, זה עזר לי לנקות רעשים לבנים, אמרתי לה שכמה דקות
לפני שהכל נמחק מסביבנו נזכרתי שגם היא נשענה עלי, שאולי אפילו
ידיה היו כרוכות סביב כתפי, אבל היא לא הגיבה, רגע לפני הרגשתי
בהילה מוזרה שעטפה אותנו, ואז הכל נעלם. בהתחלה היא נעלמה לי
מטווח הראיה, חשבתי שזה בגלל התה ששתינו או אולי בגלל ריח
החשיש שעטף אותנו, אחר כך הנוף השתנה, חשתי רטיבות חמימה, יער
הקיף אותי, יער לא ברור, כשהתעוררתי מצאתי עצמי שכוב על האדמה
האפורה, מרחוק נראה השיח, ולידי שכבה בוני, זה היה לפני שלושה
וחצי חודשים, לפחות לפי ספירת האור והצל שאנחנו מבצעים פה.
בבקרים הראשונים תחת הכיפה הקפתי את האזור בו התגוררנו מספר
פעמים מנסה לאמוד את השטח העומד לרשותנו, לאחר מספר ימים ומספר
רב של הקפות איטיות הגעתי למסקנה שיש לנו מישור מעוקל בן
כעשרים דונם שניבנה בצורת ריש מעוקלת.
בימים האחרונים אני מסתובב בתחושה שישנן דמויות מוזרות המציצות
לעברנו מכיפת הזכוכית הנמצאת מעלינו. "זה משונה הם נראים כמו
דגים", "למי אתה מתכוון?", "לדמויות המציצות מהכיפה, כאילו
אנחנו הדגים מהאקווריום של מונטי פייטון".
לא החלפנו בגדים מאז הגיענו לכאן, אין היכן לכבס, אני לבוש כבר
כמה חודשים באותו מכנס בד לבן וחולצה ירוקה ארוכה ודהויה, את
התחתונים הורדתי מזמן, לפחות יש את אותה בריכת מים ממנה אנו
שותים, ומדי פעם גם מתקלחים.
מספר שבועות מאז הגיענו למקום, בשקט ובזהירות החלה השגרה לובשת
צורה, בבוקר אצות, בצהריים יציאה, אחה"צ רחצה קלה בברכה ושוב
שינה, רק חסרות קצת מצות, כמעט. בעיקר בעיקר חסרה לי מוסיקה,
כל כך שקט פה, אין רדיו בדרך לעבודה, אין חדשות בטלוויזיה, אין
רמקולים שמקבלים את אוזני בשובי הביתה, אין DVD, שקט, דממה.
עור התוף הופך רגיש לכל ציוץ, כבר מזמן לא התגעגעתי לקול צופרן
של המכוניות, לסירנות האמבולנסים, לא נשמעות חריקות בלמים,
השכנים לא צועקים, שקט שקט, אפילו ביום כיפור רועש יותר.
אבל מכל הרעשים כולם חסר לי צפצופו המיוחד של הירגזי בבוקר
שבת, צפצוף חרישי שבימי חול נבלע עם ההמולה, אבל בשבת הוא
מוסיף לרעש הרוח בעלים עוד קישוט חשוב. אני מתגעגע לקולו העדין
של הירגזי וקולו החורק של העורב האפור.
שיחקנו איקס עיגול באדמה האפורה, שיחקנו חמש אבנים, בנינו
מגדלים, שחקנו בלהמציא מילים, השתפר לי הזיכרון, שעמום בריא,
אין מאבקי כוח, אין אינטריגות, אין על מה לריב. הכל פה איטי
מתחת לכיפה, אין פרסומות, אין תמונות ענקיות המתנוססות על
מגדלי העיר, אין תחרות, שקט, דממה. אבל מה שיותר מעסיק אותי
לאחרונה הוא גבי שהחל לכאוב, חסר לי המזרון שמקבל את גופי כל
לילה, קשה לישון על החול כל לילה, גם לאחר שארגנו לעצמנו מצע
עלים זה לא שיפר את ההרגשה.
"לפי התאורה המוזרה היוצרת כאן מאין תחושה של אדוות המוקרנות
על הקירות ייתכן ואנחנו נמצאים כחמישה עד עשרה מטרים מתחת לפני
המים", אמרתי לבוני, "אנחנו כאן כבר קרוב לארבעה חודשים, אם כי
גם זה נתון בסימן שאלה", השיבה, "כן, בהנחה שאנחנו באמת ישנים
לילה שלם וערים במהלך היום כמובן", סיכמתי.
יונג והלנה אמרו לנו שהקודמים להם, אלו שמתו ונשאבו עוד בטרם
הגעתנו לריש, סיפרו להם שבד"כ שורדים כאן כחודש עד חודשיים,
נותרנו אחרונים, לא הגיעו חדשים מאז מותה של הלנה, ושוב חשבתי
על העובדה שלא ממש ברור כמה זמן אנו שוהים תחת הכיפה, האם
ארבעה חודשים, אולי יותר, אולי פחות. שלושה ימים לאחר
שהתעוררתי לראשונה תחת הכיפה התחלתי סופר בקפדנות את מחזורי
האור והחושך, ספרתי את כמות הפעמים שנותנים לנו אוכל, האמת
שלעיתים לא נותנים לנו אוכל בהתאם לספירה שלי, כאילו לקחו
חופשה, יומיים בלי ואז שוב שגרה. הגיע הזמן לחשוב על בריחה...
כיוון שנושא המחזוריות הטריד את מנוחתי וכיוון שלא היה משהו
יותר מעניין לעשות ספרתי גם את היציאות שלנו בכל בוקר, ספרתי
גם את המחזורים של בוני, שלמרות האוכל ממשיכים ומגיעים בכל
עשרים ושמונה יום, זה התחבר, לבוני כבר היו שלושה מחזורים,
ובינתיים אנחנו מצליחים להיזהר. ושוב הפזמון שחוזר, מנסה
להיזכר בדברים הטובים שהיו לפני שהובאנו לכאן, ושוב הפזמון
מנקר, אני תקוע ולא משתחרר, זה לא חלום, זה משהו אחר, אני לא
מצליח להתעורר.
אתמול בלילה חלמתי כאילו הכל כרגיל, אני מתעורר במיטתי, מפוהק
ומשועמם, מנקה את עין ימין מקורי השינה, פותח את החלון בסלון,
מביט על הגבעה ממול, על העננים האפורים החולפים באיטית מעל
ראשי הבניינים, מדליק את הבוילר, מניח את בגדי לחימום על
הרדיאטור, הכל באיטיות, בנינוחות, מארגן את המחשבות, מתעורר,
שוטה קפה שחור בכוס זכוכית קטנה, מסדר את אוסף הרעשים הלבנים
הכובשים את ראשי בשעה שאני נוטש את מיטתי, וחושב ושוב חושב על
בוני איתי, על מותניה בין ידי, על פניה המאוהבות, עלינו. "מה
???" התעוררתי בבעתה, "ז'אן אתה מזיע נורא".
כשבועיים אחרי שהונחנו באקווריום, מצאנו עצמנו בוני ואני לבד
באחת הפינות של הריש, פינה מוסתרת, לבדנו לגמרי, לא שמענו את
האחרים, התקרבנו מסתכלים האחת לשנייה בעיניים, התחבקנו
והתנשקנו כאילו זו הפעם הראשונה, כמו שני בני עשרה המגלים בפעם
הראשונה את אהבתם, כאילו כל הוויתינו תלויה בחום שנפיק זה מזו,
היא צחקה כשגמרה, הרגשתי נבוך מצחוקה, מחכה שהאחרים יבואו,
יצטרפו לחגיגה, אבל מסיבה לא ברורה הם השאירו לנו את הסביבה
ריקה, בוני הסתכלה בעיני ונרגעתי, יומיים אחר כך, בפעם השנייה
באותה פינה נסתרת, כל גופה רעד, רעד וצחק.
"חיבוק של רעידות, את יודעת מה זה?", שאלתי, "יש חיבוק של
גיבורים, יש חיבוק של אוהבים, יש חיבוק של דובים ויש חיבוק של
רעידות", חשבתי שכנראה צריכים לחכות לבחורה העשרים וממנה ללמוד
לצחוק ולרעוד בכל הגוף, מהשכנים בקומה למטה לומדים להימנע
מגרירת כיסאות ואת הילדים מחבקים ברעידות, חשבתי על ילדים, על
ילדים ועל בוני. את חושבת שהאהבה מרפאה את הכל, "האהבה אממ, כן
כמעט, אני לא בטוחה?", היא השיבה ומיד שתקה.
בלילה חלמתי שאני מטייל במדבר, מסביבי הרים קרחים וחומים, אולי
צהבהבים, מתוך מערום אבנים שהונח בצד הדרך זינק לעבר מותני שרף
עין גדי, פותח את מלתעותיו, נושך בעורי, אין נגדו נסיוב, הכל
ייעלם מעכשיו, אין נסיוב, כל מה שעמלתי עליו יעלם, "ז'אן
תתעורר, ז'אן תתעורר", שוב אני מזיע, "אתה רטוב כולך, על מה
חלמת?", "על שרף עין גדי", "על מה?", "לא חשוב, לא נורא".
אין כאן אמצעי מניעה, אנחנו נזהרים, לפחות משתדלים, לקראת
המחזור נלחצים. קצת מפתיע שעדיין יש מחזור, יש ימים בטוחים, יש
תחושה כאילו צופים בנו, נותנים לנו לאכול אצות ומידי פעם
צדפות, ולפעמים זורקים איזה סרטן ועד הבוקר כל השאריות נעלמות,
האוכל לא מבושל, ירקות ופירות אינם בנמצא, לא ברור, כנראה
שאנחנו בכל זאת מתחת למים? "זה טוב לגזרה", בוני אמרה, "נעלמו
לך כבר כמעט כל ידיות האהבה", השבתי וחיבקתי את מותניה.
באחת הבקרים אחרי שסיימנו סיבוב אהבה קצר של צחוק ורעידות,
נשכבנו שנינו על הגב, בוהים בתקרה, ארוול אמר פעם שבכל איש שמן
יש איש רזה ובכל סלע יש פסל, תוך כדי שאני מרצד בעיני על
הקירות הבחנתי בזיזים רחבים המוסתרים בחווקי הקירות האפורים
החולשים מעלינו, "בליטות!" צעקתי לבוני, "בליטות!", התלבשנו
וניסינו לטפס תוך כדי שאנחנו מאבטחים את עצמנו לזיזים, נראה
היה שבגובה של כעשרה מטר מעל פני הקרקע נבנה פתח.
הזיזים הבולטים גררו אותנו להרפתקה חדשה, יצור חבלים. לאחר יום
עבודה מתיש הצלחנו לייצר חבל בן כמה מטרים מהשיח ובדומה לחבלים
אותם קולעים הבדווים משיח המתנן הצלחנו לקלוע חבל חזק למדי,
בכל יום הוספנו עוד חלקים לצמת החבל עד שזו הלכה והתארכה לה
לכדי עשרים מטרים ארוכים וגמישים. עשינו כמה ניסיונות לקשור את
החבל סביב הזיזים ולשמחתנו החבל לא נקרע ואפילו סחב את מלוא
משקל גופנו. הארכנו עוד את החבל ובאחד הימים טיפסנו באמצעותו
על הקיר, עושה רושם שאף אחד לא שם לב.
נעזרנו בשיח-חבל שיצרנו וסרקנו חלקים נוספים של הקירות סביבנו
וגילינו שככל הנראה ישנם מספר צינורות המובילים לאקווריום
שלנו, פתחי אוורור, מסננים, האנרגיה באמצעותה פועלים המכשירים
אינה נהירה לנו, חבל שאין לנו ציוד צלילה חשבתי. לצערנו התחוור
לנו שכל פתחי האוורור חסומים לגמרי ולא ניתן לעבור אותם, בקצהו
השני של כל פתח נראה שיש מאין גליל ארוך העשוי מצינורות דקים
בהם מוזרמים מים ואצות ביחד, קראתי פעם באיזה חוברת מדע
פופולארי על סלילים ביולוגיים המיועדים לספק חמצן, עושה רושם
שאחד כזה עומד לפני, מאין תחליף למנגנון הזימים של הדגים היודע
להפיק חמצן מהמים באמצעות האצות, לפי גוון האור הנשקף מבעד
למנגנון נראה שאנחנו לא עמוקים מידי. אולי יש סיכוי? פעם ראיתי
באיזה סרט מדע בדיוני איך אד האריס נושם ממש בתוך מים, מים
המכילים כמות גדולה של חמצן, אבל פה איך שהוא מזרימים לנו ככל
הנראה גזים בתערובת הרצויה, עובדה אנחנו עדיין נושמים.
ושוב חסרה לי המוסיקה על הדרך לעבודה, חסרה לי גם הדרך לעבודה,
חסר לי העיתון של סופשבוע, חסר לי השיטוט חסר העכבות באתרי
הפורנו באינטרנט, אין כאן ריגושים זולים, מהירים, צריך לייצר,
צריך לעבוד קשה עבור כל ריגוש ומנגד כל שינוי מרגש. אני מתגעגע
למשפחה, לאבא ואמא, יומיים לפני שנשאב אמר יונג שהוא מאוד
מתגעגע לילדיו ובוני אמרה שהיא מתגעגעת אלי, היא אף פעם לא
הזכירה קרובי משפחה.
סיורי הגובה אפשרו לנו להבחין בשינויים המתחוללים בריש הפרוסה
תחתינו, בפעם הרביעית שטיפסתי לגובה הפתחים המסתוריים, שמתי לב
שהשיח מאחוריו אנו מתחבאים ממוקם בזוית מעט שונה מהפעם הקודמת
בה הסתכלתי עליו, ניתן לראות את השיח כמעט מכל מקום על הקירות
כך שאולי טעיתי, ירדתי למטה וגיליתי שתחת חלקו הימני הנמוך של
השיח יש אזור מוגבה כמעה, מאין גבעה משונה, נכנסתי חסר נשימה
תחת הענפים והתחלתי מיד לחפור, בדיוק כשבוני הגיעה גיליתי תחת
האדמה האפורה מכסה.
בוני חפרה באיטיות את האדמה האפורה סביב לפתח, הסתכלנו האחד על
השנייה, נושמים עמוק וביחד מושכים את המכסה כלפי מעלה. הפתח
היה רחב דיו לאפשר לנו להשתחל דרכו, מתחת לפתח היו מים.
אולי נוכל לברוח מכאן?
זה היה מוזר שלחנו את ידינו כלפי מטה והרגשנו מים, המים לא
נדחפו אל החלל בו נמצאנו, ככל הנראה בזכות לחץ האוויר שמנע מהם
לעשות כך, בוני הכניסה את ראשה ושלפה אותו מיד, הסתכלתי עליה,
טעמתי את המים שנטפו על פניה, הם היו מלוחים, מי ים. לקחתי
אוויר ותחבתי את ראשי לפתח, הייתה תחושה של ים, מעט קריר אבל
נעים, בוני דחפה את כל פלג גופה העליון לכחול וחזרה רטובה
ומלוחה, זה היה מוזר מהמותניים ומטה נשארה בוני יבשה, בסיבוב
השני פתחתי את עיני בתוך המים והבטתי סביב, המלח צרב בעיני,
החזקתי את עיני פקוחות בכוח וזה נראה כאילו אור משתחל
לכיווננו. הכנסנו את ראשינו למים שוב ושוב, מנסים להבין מה יש
שם מתחתינו וסביבנו, נראה כאילו אנחנו נמצאים מעל לקרקע, כאילו
המתקן שלנו מרחף במים ומסביבו יש אור דליל.
הרצון לברוח מהקלסטרופוביה של הריש הלך והתעצם, הבדידות,
הגעגועים למה שהיה, חזקו אותנו. לא ידענו מה או מי מחכה לנו
בחוץ, דגים? צוללנים? ומה אם לא נמצא את הדרך למעלה ונאבד את
הפתח, מה אז?
"הכל בסדר", נשמעה צעקה בכיווני, "כן, כן, אני מתרגל נשימות".
עשינו צלילת ניסיון קצרה וחזרנו מהר למעלה, עשיתי חשבון שיש
לנו לכל היותר עשרים מטר לשחות מתחת לאקווריום ואז אולי עוד
עשרים מטר לעלות, כל זה בתקווה שהאור שאנחנו רואים הוא באמת
אור שמש אמיתי, הטרידה אותי העובדה שיש פער לחצים, בין המים
לבין האקווריום?
למרות הכל החלטנו שבבוקר הולכים על זה.בלילה שלפני הזדיינו כמו
דורבנים, כבר כמה שבועות שלא באנו זה אל זו, הפעם האחרונה
הייתה לפני מספר שבועות, באותה פעם עוד היו פה אנשים, כמעט,
הפעם האחרונה הייתה כמה שעות אחרי היעלמותה של הלנה, אהבנו
מרוקנים, מחבקים, נואשים, בוני בכתה ללא הפסקה ואני שתיתי את
המלח מעיניה ומלחיה, שכבנו ובכינו. "הרבה זמן כבר לא עשינו את
זה", אמרתי לבוני, אף דג לא רדף אחרינו, לא כריש ולא דולפין,
מוזר? התחבקנו ורעדנו בכל הגוף. לא ברור מה מחכה לנו מתחת
למכסה, אולי נטבע? אולי אין שם מים כלל וזה רק כיסוי למשהו אחר
לגמרי? "אני פוחד בוני אני פוחד", "אני יודעת אבל אין לנו יותר
ברירה" התעוררנו בשעה הקבועה, זחלנו אל מתחת השיח ופתחנו את
המיכסה, תרגלנו שאיפות עמוקות במשך מספר דקות ואז נכנסנו בזה
אחר זו אל המים, תחילה צללנו עד למקום בו הסתיים המתקן וחזרנו
לפתח רועדים מפחד ומרווחה.
"אני מפחד בוני, אני מפחד! את מבינה שאין לנו הרבה סיכוי לעשות
את זה?", אמרתי לה כמעט בלחישה, "ואתה מבין שמצב האוויר פה
הולך ומידרדר", היא שתקה לרגע והמשיכה, "ואם לא יחול כאן שיפור
משמעותי גם אנחנו ניעלם בקרוב!", ירתה בוני לעברי ומייד הוסיפה
"אתה מעדיף לגמור כאן את הסיפור? אתה פסימי ז'אן, פסימי", היא
השתנקה, "כן, אני פסימי". עניתי, פסימי מאוד. "תחבקי אותי
בוני, תחבקי חזק".
תרגלנו שאיפות עמוקות פעם שנייה בוני הסתכלה עלי ארוכות וצללה,
הסתכלתי פעם אחרונה על הקירות סביב וצללתי, בתנועות ארוכות
ואיטיות משכנו לאורך בטנו של המתקן בו נכלאנו ומשם עלינו כלפי
מעלה במהירות הבועות כמו שמלמדים בקורס צלילה, דחפנו בכל הכוח
בידיים וברגליים, מוציאים אוויר, קולטים את הכחול סביבנו,
מבינים שאיבדנו את הקשר למכסה ולאוויר ולעולם האחר, כל השרירים
דוחפים ודוחפים, הריאות כמעט ומתפקעות, דוחפים למעלה בכל הכוח,
מקווים למצוא שם אוויר, נראה שיש גלים מעלינו, אי אפשר לחזור
למטה! אי אפשר! לא רואים את הפתח, נעלם מעבר לתחתית, אוויר,
אוויר נקי! ומה עכשיו? נשימה מהירה ועוד אחת, ועוד אחת, נשימה
עמוקה, ועוד אחת, נרגעים, מסביב כחול עמוק וחזק של ים ומעלינו
משקיף כחול בהיר של שמיים, כחול גדול, אנחנו נרגעים, צפים על
הגב, מנסים לחשוב ... אני תקוע ולא משתחרר, זה לא חלום, זה
משהו אחר ...
"ומה עכשיו???" צעקתי לבוני נזכר בייאוש בסצנת הסיום של מחפשים
את נמו, "מה עכשיו??, מה?, מה עכשיו?", בכיתי בייאוש, "שוחים
ז'אן, שוחים", "לאן?", צעקתי בוכה "לכל מקום, ז'אן, לכל מקום",
כמו בני ישראל שיצאו ממצרים ובכו למשה ואהרון שיחזירם אל האבוס
המצרי, מה עכשיו, זו תמיד השאלה שמתעוררת במוחי כאשר אני קם
בבוקר. "מה עכשיו?", אותו חלום, אותו היום ומה עכשיו? תקוע ולא
משתחרר, זה לא חלום זה משהו אחר, בוכה ולא מוותר ...
זה היה יכול להיות נחמד לו התעוררתי מאיזה האנג אובר כמו באותו
לילה אחרון של התיכון, זה היה נחמד לו הים מסביב היה נעלם, לו
היה פחות קר. עוד כמה זמן נמות מהיפותרמיה חשבתי.
אז מה עכשיו? אני נטרף! ואולי אתעורר עכשיו במחלקה הסגורה בגהה
אחרי איזו אפיזודה פסיכוטית קלה? ופתאום צעקה, "יונג, ד"ר
יונג, הוא איתנו", שתיקה, "איפה היית?", בוני עמדה לצד מיטתי,
"מה את עושה כאן?", מנסה להיזכר היכן פגשתי אותה? היא הייתה
לבושה בחולצה ארוכה בצבעי סגול ובורדו ושמלה אדומה, הייתה לך
נטייה קלה במותניים לידיות אהבה", אמרתי והוספתי מייד, "נתקלנו
בשיווננדה סתם במקרה, הייתה זו שבת חורפית, זוכרת?"
ואולי אני שוכב בכלל באיזה הוספיס מוצף באופיום מחכה למסיבת
הסיום עם הכובען המטורף של אליס מארץ הפלאות, לא, לא נראה לי,
לזה יש עוד זמן! נזכרתי ברובין ויליאמס ששיחק בפישר קינג
סטודנט צעיר ומאושר שמנשק את אהובתו בפאב, והוא זורח ועיניו
קורנות אושר, ויש אופוריה מסביב, ולפתע פתאום בלי התרעה, רעש
חזק, זכוכית שבורה, כדור דק מפצח את מוחה, דם מרוח על פניו
והיא ניצבת מולו, חלולה, בורחת מבין אצבעותיו, נופלת, נמסה,
אבל לא, לא נראה לי שהייתה לי תאונה. לא נראה.
... אני עדיין צף, רק אל תחזירו אותי שוב למטה, שוב לאקווריום,
בבקשה לא. אולי אני גרסא משופרת של טיילר דירדן ממועדון קרב
ומיד אשוב לדמותי המקורית, "זה הכל אצלך, זה הכל בראש, תשלוט,
תכוון את התמונה" אמרה לי בוני, דממה. "הייתה לך התמוטטות
קלה". כן, זה היה נחמד להתעורר עכשיו אל תוך סדינים לבנים
ויבשים המקיפים אותי ושמיכת פוך חורפית מונחת עלי ובחוץ אפור
כחול של חורף. אבל אני בים, אני באמצע הים ואני קיים, ואין לי
אפילו גלגל הצלה, אני צף על הגב, השרירים כואבים ואני מתפלל
לעזרה, והייתי שמח לקום מחר לעבודה ולקבל את כל הרעשים הלבנים
בחזרה.
פעם כשהמצב היה כבר נואש, דנו ביניהם פיט-פט-וטו וחשבו מה ניתן
לעשות, נגמר להם האוכל, נגמרו גם המים וכל מה שהיה בסביבה זה
הר, פיט אמר בצער שהר זה שום דבר, אבל פט אמר שהר זה הר, הר זה
לא שום דבר ... אבל ים זה ים והר זה הר. והים הכחול מסביבי לא
נגמר, ואני עדיין מנסה להבין איך הכל התחיל ואני רק חושש שהכל
כבר נגמר.
האמת שזה לא משנה איזה סוף נבחר להלביש על ז'אן, זה באמת לא
משנה, נראה לי שסופים ממילא קצת מעצבנים אותו, בעיקר אם הם לא
ברורים, הוא קצת מג'ונאן ג'אן, הוא לא רוצה לשוב למקום ממנו
בא, הוא לא רוצה לחזור לאקווריום, הוא גם לא רוצה לחזור לבועה,
הוא לא רוצה שוב את אותה השגרה, לא רוצה, הוא מעדיף להיות
משוגע, אולי מעדיף להיות נואש, אולי קצת מיואש, והכי היה רוצה
ג'אן שבוני תחזור מהים השחור ויהיה כאן שוב קצת אור. אז עשינו
מעשה ואספנו את ז'אן לסירה.
"אז מה אתה אומר הניסוי הצליח?", שמע ז'אן קול באס לצידו בעודו
שוכב מעולף מקור ועצום עיניים בתחתית הסירה, "זה יפה, התוכנית
משתפרת, הייתי אומר שצריך לשפר את התפריט ואת עניין המקלחת,
והסקס?, השיב לבאס קול צרוד מעברו השני של ז'אן, "כן תחזיר את
בוני לתכנית.", ענה הבאס, "אפשר להרחיב מעט את גבולות הניסוי
אבל נראה לי שהתקדמנו, ובמידה ויפגע בנו אסטרואיד בעתיד או
ינחת עלינו איזה חורף אטומי יש סיכוי לא רע שנשרוד", פסק הצרוד
ואז נשמע שוב הבאס, "אז מה אתה אומר, ניתן להם לחזור לחוף,
לשגרה שלהם?", שוב התחלפו הקולות, "כן, מגיע להם, אבל את בוני
תחזיר שוב לתוכנית ואת ז'אן נראה לי שנצ'פר, בכל זאת ארבעה
חודשים במתקן מתחת למים לא הולכים ברגל.", נמשך הדיון מעליו.
מסביב לג'אן פרושה שלמות כחולה גדולה, מעליו מפרש ותחת ביטנו
סירה ולצידו שרועה נערה עם שיער ארוך, סמיך ושחור, בוני כך זה
נראה.
הקולות נעלמו ולבסוף הרים ז'אן את ראשו העייף מעל דופן הסירה,
במרחק נראה פס דק של אופק יבשתי ואולי גם קו אנכי של תקווה
בדמות מגדלור ולך תדע מאין תבוא ההארה, מאין תבוא העזרה?
מג'ונאן ג'אן? לא נורא.
"תגיד, למה כתבת את התזכיר בגוף ראשון, זה יעשה בלבול שם
במפקדה, אתה לא חושב?", "לא יודע? נחיה ונראה, עד אז תן קצת
גז, יומיים כבר לא הייתי בבית ואני חייב להאכיל את הדגים".
|