איפה נשברנו, הרי היינו כל כך חזקים ביחד. החזקנו ידיים חזק כל
כך, שאף אחד לא יכל עלינו. ופתאום אתה מוותר והולך. שום דבר לא
קורה פתאום. אז מה פספסתי, את השתיקות מאוחר בלילה? את הרצון
המטורף הזה לדבר איתך, שאני כובלת באזיקים כל פעם מחדש? את
השתיקה ביננו שנמשכת כבר כמה חודשים? שלא ניתן לשבור אותה,
אפילו אנחנו לא מצליחים, כי היא זאת ששוברת אותנו עכשיו...
אולי לא חושבת עליך הרבה, אבל חולמת עליך יותר ויותר. הוא אמר
לי שלחלום זה להעלות את הדברים הכי מודחקים. ואני רואה אותך כל
לילה מולי, מתקנים את מה שנשבר, וממשיכים חזקים יותר. דמעות
מצטברות, ונופלות רק על חסרונך. אם רק היית כאן העולם היה
ורוד. אז למה אני כל כך מדחיקה אותך אם אתה הדבר היחיד שחסר לי
כדי להיות מאושרת? ואיך זה שהוא עדיין סובל אותי, למרות כל מה
שעברתי איתו? כנראה שצריך להיות ממש דפוק כדי לשרוד לצידי...
מאז שעזבת התחלתי לעשות דברים מטורפים. ואני יודעת שזה לא
בריא, אבל אני צריכה להרגיש איפה הגבולות שלי היום. כמה אני
צריכה להרחיק את הגבולות כדי לא להפגע כך שוב. אנשים נדהמים
מהאומץ שצברתי לי לאחרונה, ואני רק מפחדת לספר להם שזה כלל לא
אומץ, זה הפחד שמניע אותי. וכשאני עוצמת עיניים ומדמיינת שאני
נתקלת בך, הפחד שרואים לי בעיניים, הוא זה שמריץ אותי היום. כל
כך רוצה להפסיק את קיומו, את השפעתו. אבל יותר מזה, רוצה לא
להפגע כך יותר, ולכן מאפשרת לו לחלחל בתוכי. נפתרת ממנהגים
רעים (ומאמצת לי חדשים שאתה לא יודע עליהם), אבל ממך לא יכולה,
לא מסוגלת להפתר.
ומה עכשיו? מה עושים עם האהבה שהשארת מאחור? מה אני אמורה
לעשות עכשיו עם כל מה שאני מרגישה? ושוב הפסנתר מנגן מנגינה
עצובה, והיא צועקת מהרמקולים. ואני שוב כאן, עם אותן מחשבות
מלפני שנה. איך אני ממשיכה מכאן, הלאה, ממך?