והיא מוצאת את עצמה מוטרדת מעניינים לא כל כך חשובים, כמו מתי
יגיע הכסף שהיא עבדה בשבילו לא כל כך קשה, איך תספיק לראות את
אהוב לא כל כך אהוב ליבה, ואיך הכול יתחבר. ושותקת, הרי הזמן
יעשה את שלו, היא משכנעת עצמה באמונה לא כל כך שלמה. ושואפת
שוב, הפעם קצת יותר, מהסיגריה הלא כל כך בריאה שלה, מבלי לחשוב
פעמיים על מה שהכניסה לפה. נושפת מהר ובוהה בענן המהפנט שיצרה
סביבה, כמעט גאה בעצמה היא שואפת שוב מידה השמאלית כשבימנית
מכתב לא כל כך ארוך. מכתב שהיא משתדלת שלא להרטיב בדמעותיה,
מכתב לא הכי סימפטי, לא בדיוק יומיומי. ועוד שותקת, שואפת
נושפת מהר נאנחת, ונופלת, יודעת שהוא לא כל כך יבכה, רק קצת.
והוא עובר אותה ברחוב, שוכבת מפרפרת על סף ספסל, מבין לא כל כך
מבין, נושק לה מהר, כל עוד היא לא כל כך מתה, והיא מרגישה דמעה
יחידה נוטפת מעינו, בעוד שלה נעצמות והיא, היא אך ורק עם עצמה.
הגיע הזמן.