חזק וכואב, פוגע בכל פעם מחדש. והיא צונחת על ברכיה, פורצת
בבכי שלא בכתה מעולם, מתעלמת מהאנשים העוברים ושבים - הם לא
חשובים מספיק. וודאי הם כבר מבינים, מזדהים אולי, הרי היא לא
הראשונה ששברו את ליבה, פתחו קרעו תקעו נעצו סכינים סובבו משכו
ואיה, כואב לה. החולצה שהיא כל כך שנאה - זו עם המחשוף הנדיב
והתחרה - התמלאה בדם, דם חם, שורף, ואיה. כואב לה. צביטה חזקה
בחזרה מחזירה אותה למקומה. והוא ממש לידה, שוכב שם איתה, בפנים
של מלאך מתוק ותמים כל כך. היא מפנה לו גבה ונושמת עמוק-עמוק.
ומותחת ימינה את ראשה לרגע ונושקת לכתפו הרחבה והערומה, מצמידה
גבה לחזהו ונושמת עמוק. לפחות הוא טוב במיטה.