ובינתיים אני מסתפקת בחיוכים הקטנים, בנגיעות, בחיבוקים החמים,
רק הם נותנים לי להבדיל בין פרצופים למסכות. מסכות יפות דווקא,
יש כל מיני, חייכניות, צוחקות, בוכות. ושלי הכי יפה. יום אחד
עוד אצלם אוסף מסכות ואציג בתערוכה מפוארת. והמסכות יברכו,
אוהו, איזה יופי, והפרצופים לא יבינו את המהומה - הרי אלו רק
עוד פנים בכל מיני צבעים. המסכות יברכו, בחיבוק מחמם שמבדיל
בין טובים לרעים, כן, אחבק את כולם ואצייר לי גם קומיקס, על
מציאות פנטסטית וחלומות מתגשמים, שהרעים משתלטים על העולם
והטובים בקושי מצליחים להתגבר, להתבגר? לא, עוד לא רוצה.
והרעים אוכלים את עצמם מבפנים כמעט ותמיד קמים מחדש, אין להם
אלוהים, לבני זונות, לא אלוהים ולא לב. הם יחסלו את הטובים
בוודאי, ימותו כולם, נקבות רכרוכיות, רודפי צדק מתחסדים
שכמותם, שימותו כולם. ואז אוכל להשאר לבדי, קטנה על דף לבן
גדול וחלק, ואטבע בדמעות של עצמי.