1.
פולין 2008 סתיו
העצים בעונת השלכת
נעים בין כתום לצהוב.
הקור, קור צפוני טיפוסי
לאזור הזה, שונה מאוד
מהחמימות הים תיכונית.
עברו חמש שנים, ואני שוב
מנסה לשחזר את אותם
האירועים באותם האתרים.
הזמן כאילו קפא כאן
נראה שדבר לא השתנה
במקום הזה, אני חושב לעצמי,
לא יצמח דבר.
אני שם לב שוורשה
גדלה, הצמיחה בניינים
חדשים וקניונים מפוארים
פולין שצועדת קדימה
אל עבר המאה העשרים ואחת.
ואני נותר במבוך הזמן
עובר בין קיפאון לתנועה
הכל כל כך לא ברור
מבלבל משהו.
אני מביט בעצים
העצים הם אותם עצים
השלכת אותה שלכת
רק נקודת המבט משתנה.

2.
עכשיו בירקנאו. השער
הארור, המסילה שלא נגמרת,
במת הפריקה, המשרפות
שנמצאות תמיד באותו מקום,
האוויר שעומד ללא נוע.
חן מספר את הסיפור
של עוד משלוח מיהודי
הונגריה אחד מני רבים
שהגיע ולא חזר
.דנה אומרת שקר לה מאוד
נועה מתלוננת על הבוץ
והגשם, דין וליאור
עטופים בדגל ישראל
ונווה חבוש כיפה.
ציפור חומה עומדת על גג
אחד הצריפים במחנה הנשים
אני מביט בציפור
היא כנראה לא יודעת
על השואה, והשואה ככל
הנראה פסחה עליה.
חן מוביל אותנו בדרך המוות
אותה הדרך שעליה פסעו
יותר ממליון יהודים לתאי הגז.
גל מהורהר, דין וליאור עטופים
בדגל, לדנה עדיין קר
ונועה כבר.לא מתלוננת.

3.
פולין 2008 סתיו
העצים בעונת השלכת
נעים בין כתום לצהוב.
ורשה העיר הגדולה. אנחנו
הולכים מן הגטו הקטן
לגטו הגדול חוצים את
הגשר שאיננו.
חן מוביל אותנו לשריד מחומת
הגטו, בתוך חצר בניינים סוגר.
איתן מביט ולא שואל
נועה מזילה דמעה
ואני נפשי נודדת
ממגורי הגטו העטופים מועקה
לרעש המכוניות וריח המקדונלד
שממול.
חשבתי לעצמי, זהו כוח החיים,
ורשה חיה ובועטת, בועטת חזק
באותו מקום שמאות אלפים
לא יכלו לבעוט.
איתי מצית לו סיגריה, עשן
של מועקה בתוך הגטו המשתנה
ללא הרף. גם אני פעם עישנתי
עכשיו כבר לא. החיים ממשיכים.

4.
ושוב מיידנק, אותו מקום ארור
גיהינום עלי אדמות, מקום שאפילו
האויר לא מצליח לזרום כהרגלו.
חן מספר לנו על אלינה
ילדה בת שתים עשרה
שהגורל השאיר אותה לחיות.
דנה עוד לא התרגלה לקור
ליאור ודין עטופים בדגל
נווה עם כיפה ונועה, כאן
במיידנק אל מול הצריפים.
אלינה ניצלה מהמוות האורב
מלקטת עשבים בין שתי גדרות
חשמל ששמרו על חייה, עד כמה
החיים מפתיעים.
מגיעים למשרפה, שולחן הביתורים
הר האפר האילם. גל מביט ולא מדבר
נועה שרה בקול חודר.

5.
פולין 2008 סתיו
העצים בעונת השלכת
נעים בין כתום לצהוב.
חכמי לובלין היו כאן. החוזה
מלובלין, היהודי הקדוש
והרב שפירא. אני שם
לב שלא רחוק משם
שוק מקומי מקורה, וריח
הפירות שובה את נפשי.
הנה קראקוב עיר המלכים
קזימיש, הרובע היהודי. חוצים
את הגשר, הגטו וצינגריה.
פולין של תחילת המאה העשרים
ואחת תוססת, תופסת פאן אירופאי
מנסה להדביק את הזמן המתקדם.
במקום צינגריה עומדת חנות
תכשיטים, ובמקום החיילים
הנאצים שפקדו את המקום
תיירים שמחפשים מן הסתם
מזכרות.
קרקוב יפה מתמיד, הבתים
הנוף והנימוס האדיב, ואני
שוב היהודי הקטן בארץ זרה
רק שאני ממש לא שייך לכאן.

6.
התחנה הסופית טרבלינקה
הדרך שנגמרת ואין חזרה
האבנים הגדולות, הדממה
והשקט, השקט שאין לו כפרה.
ושוב העצים הענקים האלו
שבענפיהם הזקנים חבויים
מיליוני הצעקות שנעלמו
ולא ישובו לעד.
ואני מכונס בתוך עצמי
בדממה הרועמת, השקט
הבלתי נגמר ולדנה עדיין קר.

פולין 2008 סתיו
העצים בעונת השלכת
נעים בין כתום לצהוב.
אנחנו כבר לא כאן
משאירים את השואה
מאחור, מיותמת מה בין
עלי השלכת, נושאים איתנו
תחושת חיים חזקה המפעמת
בתוכנו.