אני כותב.
כל כמה ימים,
אני יושב לכתוב.
ועל הדף זה תמיד
נראה אחרת.
תמיד לא יהיו אלה מילותיי.
כמו חץ בלב,
כמו חץ מורעל,
אני קורא את שאכתוב
ומבין, כנחיתת הבנת המוות שכבר מגיע,
הרי הרעל עושה את שלו,
אני מבין.
שאלו מילותיי.
אלו ולא אחרות.
אלו, ולא כמו שאחלום.
כמו המורעל המופתע,
המופתע מטיפשותו,
נדהם מאיך שעבדו עליו,
אני ניצב מול מילותיי
וחווה מציאות מקוללת.
מציאות שחמקתי ממנה
בדמיוני המטעה.
אבל כמו המוות,
כמו הרעל,
מילותיי נחות שחור
או אדום
על גבי לבן.
כמו חצים מורעלים
דמי הוא הפרוס על הדף.
דם חלומי.
מות חלום כמוהו
כיקיצה אל סיוט.

והנה, השעון המעורר
איננו אחר
מעטי שלי
שאט אט משכיב
עצמי
על ספינת המתים
הבוערת
הנשלחת אלי עבר אופק
ואני על הגדה
נפרד מחלום
וטובע יחד איתו
בדיו
ומתעורר
וקץ
מדקירתו.

כי, הנה,
נסיון אחיזת חלום
הוא לעולם ניתוצו.
שיריי בועות סבון הם.
ואני,
אני אינני ילד עוד
וכבר לא ארוץ ואצהל אחר מעופם.