בלילות מתאספים כל הכוכבים
אחרי שברחו מהערים הגדולות ושמיהן העשנים
נסים אל מקום שהשמועות אומרות שהעתיד לא הגיע אליו
ואף לא ההווה.
שבו כל מה שמת הוא טבעי, ומה ששומם הוא יפה.
הם מתקבצים יחדיו בקור המדברי
ומנסים להתחמם אחד מחומו של השני
מדברים על הא ועל דא, על מי נפל ומי נולד
אך מרחק אלפי שנות אור כנראה ישאירו אותך לבד.
וכשהשיחה דועכת וכבר נהיה מאוחר
הם שותקים, מתכנסים בעצמם ומתבוננים
אל בני האדם. ביום הם אמנם צועקים ורבים
מקופחים וצדים, ורודים ובוכים לבדם.
אך בלילה הרוח חודרת לבגדיהם והחושך אל גופם
והם עוצמים את העיניים והולכים לישון
ובעוד עיניהם נוצצות מתקווה אך עצומות מייאוש
חלקם חולמים חלומות. חלקם הולכים בשנתם.
חלקם רצים בשדות, אחרים מלטפים שערן
של נשים יפות. אחרים נחים מול הים.
ובבוקר הם קמים ולא זוכרים שום דבר
ומתעוררים ליום בלי עתיד,
להווה שכבר עבר.
ועיניהם הפתוחות עצומות מתקווה ונוצצות מייאוש
וראשם מכופף מבושה: הרינו אנשים שגורלם נטוש.
והכוכבים מביטים בהם בשתיקה וחושבים לעצמם -
כמה מרחב. כמה אדם. כמה חלומות שכלו בעודם.
אך כשפוצעת השמש גם הם נעלמים
ובני האדם נשארים לבדם.

ויום אחד קם אדם ופותח את עיניו וזוכר
ויוצא מהמיטה, ומתחיל ללכת ואז רץ ואז נופל
וכוכב אחד רואה ועוצם את עיניו
ומבקש משאלה.