"בנגב נבחן" אמר העם היהודי
והלך לתקוע יתד במדבר.
כנראה משהו בגנים שלנו
קורא לנו להתייצב מול הרים איתנים מאיתנו
ולהפריח את שממתם
(עד שתצא נשמתנו)

אחרי שאלוהים החליט לעשות קצת סדר והדליק נר בחשיכה
והפך מים לשמים ואף שם שם יבשה
ומילא את הארץ חיות, ונתן בה מאורות
והשתעמם והתרגש ויצר את האדם,
הוא נרדם.

וביום השמיני קם בבוקר
וברא את המדבר, שיבוז לכולם.

והנה פורץ נחל צין מבין ההרים
ומתעקל בין החולות כסימן שאלה -
"כאן ייבחן החדש באדם"
הוא צוחק לעצמו. "האמנם?"

התורן מונף מול המדבר, אבל הדגל נשאר בתחתית מקופל
כמו מלופף סביב עצמו, עזוב ואומלל
מחבק את מגן דוידו לחיקו,
ולוחש בקול מבויש:
אולי מחר אתרומם, היום אני מיואש!

אולי מחר אתרומם, צריכה לאסוף כוחות מחדש.

אני מתגעגעת אל הים, החיים נפרשים בכחול
המים סוערים ורוחשים, ושקטים רועמים
וקמים ונופלים הגלים, וצמאים ללא הרף לחול.
טעמו כדמעותיי, אך הוא לא מתייאש
וממשיך אל החוף וחוזר וממשיך
ובוטש ובוטש.
לא סתם אני מרגישה בו נורמלית.

ערימה של שקי חול
מגינה עלי מפני רכס הרי חול.
מי נראה להם שאני?

מה התהליך שחול עובר, עד שהוא הופך
להיות סלע? מי לימד את הסלעים
להתגבש ולהיות הר? מתי הרים מחליטים לחבור
ולהיות רכס?
אני רוצה להיות הר, אבל רק מתפוררת.

משאלתי היחידה היא בעצם זו:
הלוואי, ויום אחד
מישהו יצמיד את ראשו לבטני
וישמע את הים.

זה כל מה שאני מבקשת.

13.9.2008