טוב לגור בבית הנושק לשטח בר.
אדם יכול לשבת במרפסת
ולצפות במטיילים המגיעים
לפתוח אוהל.

טוב הטיול לנפש האדם,
יכול הוא אז להתפשט
להתערטל בפני שמים ואדמה
ולצרוח
ולשמוע עצמו עונה לו חזרה.

בשממה יכול אדם להביט בקיום בפליאה;
הלוא מהו מסע, אם לא "מראות-שתייה"
עבור בעל ההיסטוריה.
עבור הוא שכבר אינו מופתע.


מהמרפסת, אפשר להבחין בשיירות;
כמו אנשי הזהב, המטייל
ירחיק עד דרום הנקיקים
בחיפושי החופש והדממה.

כמעט תמיד יגיע עם משפחה.
המטייל תמיד לוקח אז ילד,
עוצר,
ומצביע אל עבר אופק
ומדגיש; "תרגיש," "תביט,"
(תחוש את הלא נודע).

והילד שולח יד פרושה,
נוגע גם נוגע, הוא צוחק צחוק,
וצועק!
את שמו
שיחזור מהצוק חזרה.

הילד,
שכל ימיו טיול
וכל רגע הוא לו כמו
קפיצות האיש מהמרפסת
המבוססות בדיו,
מהשורה המוכרת הזאת
אל השורה הלא נודעת
שבדף הבא.