אני רואה שניים, נער ונערה. יושבים על ספסל בשעת לילה מאוחרת
ומתנשקים. באיטיות, ברכות, בלהט. אני סוטה, אני פריק, אני
מנודה של החברה. ואני מסתכל, כמו חלאת האדם שאני, על התנועות
הקטנות ביותר, על אחיזת ידו את צוארה, וכיצד הוא מחזיק בשערה
ומלטף אותו. כיצד היא יושבת, ביישנית אפילו בעת שכזו, עם רגליה
צמודות, וידה בין רגלה. לא נכנעת לרגע, ומשאירה את עצמה מעוגנת
במציאות הזו. זה לילה קר, אבל להם זה לא מפריע, יש להם אחד את
השני, את חום גופם וחום אהבתם.
לעולם לא יהיה לי זיכרון שכזה, על אהבת ילדות בשעת לילה
מאוחרת, בערב קר שלא קר לי בו, על זיכרון ידה בין רגליה,
וביישנותה אפילו בעוד אני אוחז בה, את המילים שתכניס בין לבין,
הבטחות אהבה שלא יקוימו, בקולה, בשפתיה, ברכות שערה. נידונתי,
אני עומד בצד ומסתכל, לא ראוי אפילו לרגע זה של חסד. |
