[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
עולה על הדעת

כאילו יש פה איזו שהיא טענה על הבנה. אתה מקשקש את המילים שלך
במחברת, מה שיוצא, מה יוצא? לא עלינו אבל לא באת לפה להראות לי
את השריר המתוח שלך, נכון? תחפש אותי בתחנה המרכזית עושה ביד
למתדלק. אתה יודע שאני אוהבת שוקו חם, לא קפה, בדצמבר קר ליד
מסעדת דרכים קטנה של כושי רימון. אני יושבת ברגליים מקופלות
תחתיי ומסביב ריח בנזין. מלמעלה יש אבק על המכונית שלך כאילו
כל האובך התמוטט עליו. אני מזיזה את גלגליי העיניים בתוך
הארובות, לראות את מה שאני לא יכולה לראות. שמעתי יש איזו
כושית זקנה שמסוגלת להוציא לעצמה את העיניים, ולהחזיר למקום.
כמו המתלהבים בסרטים מצוירים.
כל המכוניות האלה שחורקות, הנוסעים יוצאים עוד לפני שהאוטו
נעצר. כנראה בן-אדם מתרגל לכל מיני דברים. מישהי יוצאת עם
תינוקת, והפה שלה מרוח שוקולד. אני מעבירה ידיים עייפות על לוח
לבי, חופנת שד ימין. גבר לא נגע שם הרבה זמן.
נשארה לי סיגריה אחת, אני צריכה אותה. מה שבריאות אני לא
יודעת. אפילו את הקפה לא שתיתי. השדרן מטושטש. אולי השירים
טובים. האבק נח לי על הפנים, על העיניים, על השיער, על השדיים
והרגליים. שמונה אנשים יוצאים ממכונית קטנה עם ארנקים קטנים
ומתרווחים על קפה קטן עם קרואסון קטן ובו מעט שוקולד, ויש להם
כל אחד טלפון נייד קטן, והם מדברים בו ביניהם שיחות קטנות,
ובסוף משאירים טיפ קטן, ושולחים בי מבט קטן, לפני שהם נעלמים
בגרגור מנוע קטן. לי יש משהו בעיכול שלא מסתדר, כי את הקפה אני
לא מצליחה לשתות. הראש שלי מתרחב ומתכווץ. שיבוא לי נגר קטן,
יבנה לי מיטה לישון בה.



בבוקר היה קם, הייתי רואה אותו. סיגריה קודם בפה הוא מעשן. הוא
נראה מסומם, על סמים כבדים. אופיום אולי. מוציא את התחתונים
מהחריץ ומחפש את הסיגריה השנייה, המוח שלו מרוח על הסדינים בהם
ישן. ואני מדליקה נר לזכר אבותיי מרבי הזקפות כשהוא קם מתוך
אי-חשק גדול לרוקן את השלפוחית שלו ולהתבוסס באצבעות מזיעות
במים וסבון. אני מכינה לו קפה, והוא שותה אותו, תמיד אני שמה
מעט מדי סוכר, לא בכוונה, אבל הוא שותה ולא אומר מילה, ואז
גומר את כל מה שנשאר לו מהסיגריות ומחפש מה לעשות ביום הזה
שלו, למה הוא בא.
אני נכנסת למיטה שלו כשהוא עובד. אני אוהבת להרגיש את הניחוח
הכבד של הגבריות שלו מסבך שיער ערווה ואשכים מזיעים על הסדינים
שלו, כשאני מתחפרת בהן כמו בהמה תינוקת, מזיעה את שלי לתוכן,
משתינה שתן חם. מכה עוד מכה מהשמיים על השמש מתוך הזגוגית, אני
נרעדת, אין לי כוח לחמת הזעם של האלוהים. אני סוגרת את החלון
במפה על הזגוגית, מעשנת סיגריה קאמל חזקה, מגרדת את הקפה מתוך
כוס חד-פעמית, שמה דיסק של אלג'יר, ונותנת לשמיים להכות אותי,
עד שאהיה סחוטה כמו זוחל. הוא לא שומע כלום, או לא רוצה לשמוע.
מנפנף בדגל ניצחון ונכנס להתקלח, ואני מסניפה את השתן מהסדינים
ומאווררת אותם בחלון. הריח עומד בכל הבית, זה הריח שלך, היה
אומר לי.
אתה לוקח לחם טרי, ממלא אותו גבינה פורס עליו מלפפון. זה יורד
טוב בתור ארוחת בוקר, והוא מקנח בשתי כוסות מים על בסיס תרכיז
חליטת שקדים. אז מגלגל ג'וינט ושוכח ממני לגמרי.



אני מעשנת קיס כחול על מצע של מילים קטנות בתוך ספרים גדולים
שמונחים אצלי על המדף. כשהוא לא בא אני הולכת. הצבעים הופכים
לפסטל והראייה מטושטשת. אני קוראת משפט, חצי משפט, ואז נחה.
נותנת לליאונרד כהן להכתיב לי את הלמות הלב וגלי המוח. מבחוץ
הרוח מטשטשת את המציאות הלא מציאותית גם ככה. טנקים בצבע
אבק-זית, רכבים כבדים, עושים דרכם אל עזה לעשות בה שפטים.
טילים מ-פה ומשם, משני עברי הגבול הלא מסומן, יריות מקל"רים
מפוצצות את בתי האבן והחצרות הצפופים, ועל ענן יושב מלאך עייף
ואדיש ומנפנף בדגל לבן בתפר בין הטילים. השמות לא מגיעים עד
לכאן, אבל הם יגיעו. הכדור הלבן עדיין לא ירד לדם, אבל הוא
יירד. מעבר לקיר יושב בחושך אדם עם עיניים סהרוריות ומנהל את
כל העולם בתוך המוח עתיר הדמיון שלו. כשהעולם כבר מתנהל הוא
אוהב לבלבל שליחי פיצה ולבסוף לגרום להם לתת את הפיצה לו, תוך
כדי מבוכה הם נותנים, ומקבלים 20 אחוז טיפ, מרגישים מרומים.
הוא דוחף את הפיצה למקרר ומחכה לימים טובים.



בחלק האחורי של הראש יש לחץ, והמוח שוחה בבריכה שמנונית. אבל
אני רוצה לכתוב לך במקום לחפש לעצמי את השפיות השגרתית. בלילות
כשאתה בא הכול מתהפך, אני לא מצליחה להדביק את הקצב שלך. אני
צריכה אז את הכדור הלבן בדם, אחרת אין סיכוי שאני אענה לך
בכלל. ואתה לא אוהב שלא עונים לך. יש שערה קטנה דבוקה ללוח
המקלדת, אבל אני לא מסלקת אותה. אני טועמת, אני אומרת, מציאות
אחד לאחד. כולל האצבעות שלי שמתבלבלות לעיתים בין מקשי
האותיות, והקו המזוגזג מתחת למילים שאין להם שום משמעות בשום
מילון. קו אדום של שדים מחמירים. שיער הערווה שלי, אני רוצה
להגיד לך, מסודר יפה מתחת לתחתון במשולש צר מאוד. באמת שאני לא
מבינה איך אתם סוחבים את החבילה הזאת בין הרגליים, כל החיים...
אני לא יודעת למה, אבל היד שלי תחובה בין התחתונים למכנס.
כשאני מוציאה את היד אני ישר רוצה סיגריה.
ליאונרד כהן רחוק ממני. המוסיקה עולה חלש מדי מהסלון, ואני
כותבת לך פה בחדר. יש פה מערכת, אבל הנגן לא פועל. דיסקים
במחשב אני שונאת. זה מרגיש לי כאילו אני מחללת אותם. אתה זוכר
פעם מזמן היה לנו פטיפון. הייתי שמה חלקי לגו ומיני כאלה על
התקליט המסתובב, ואתה צעקת עליי. צעקת עליי גם כשעשיתי
מהמגירות מדרגות... אני זוכרת את טוליפ, זה מה שאני זוכרת. אתה
זוכר את טוליפ, הכלב? היה שם שיר עליו. אני לא זוכרת את השיר,
אני זוכרת רק שהיה שיר כזה. מה קרה לפטיפון, אבא? למי היה
האומץ הזה לזרוק אותו?



(זמן "עופרת יצוקה.")







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חושב
שהעובדה שאתה
יהודי היא תעודת
עניות ליהדות
כולה!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/12/09 19:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה