[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קלרה גריידי
/
כוס השתייה שלי

אני נבלעת.
בתוך צינור שנראה כמו קשית, מכוסה קווים אדומים וירוקים לכל
אורכו.
אני מרגישה איך שותים את קרקפת ראשי, ומושכים אותי למעלה
בשלוק.
אני נכנעת, רגליי מונפות מעלה כמו בקרוסלה בגן שעשועים ציבורי,

ואני נהיית חלשה ועייפה, נכנעת להרגלי השתייה של העולם.

אני עובדת חמישה ימים בשבוע.
אני מוציאה את האנרגיה שלי על דברים זוטרים ומגוחכים.
אני לא מוציאה ממני שום פוטנציאל (גם אם יש וגם אם אין), ושום
קשר עם היצורים הקטנים שמשתלטים לך על המוח ברגע שאתה נהיה
יצירתי, לא נעשה-
או גרוע מכך אפשר לומר,
לא נברא בכלל.
לא נוצרת נקודה התחלתית ממנה אפשר לפרוץ החוצה,
או לגרד את הדפנות של הנקודה,
או לכל הפחות להסתכל עליה, חיוורת ומנצנצת, בעודך חי את חיי
השגרה.

אנחנו נבלעים לכוסות.
אנחנו כותבים שירה כפי שאמורה להיות שירה,
אנחנו מתנהגים בקוד ההתנהגות כפי שהוא מוכר לנו,
ואנחנו מניפים את הרגליים באוויר כששותים אותנו צעירים
ונמרצים, בכדי לא להישאר לבד בחלל היפיפה של תחתית הכוס.
אם אני אסע מכאן,
אני יפסיד את חבר שלי,
אני יפסיד את העבודה ואת הקשרים שיצרתי במשך שנתיים וחצי,
ואני ישאיר את אחי הקטן סובל מכאבי בטן כרוניים לבדו במערכה.
אני יודעת איך להתנהג עם ההורים שלי,
אני צריכה ללמד אותו כמה טריקים, לומר לו איפה יש ללחוץ בכדי
להפיל את האויב,
איפה צריך להתחמק כדי לא ליפול על השטיח כבוי מול אבי.
אם אני אסע הכול יישאר מאחור, וזאת ללא ספק תהיה הבריחה הגדולה
ביותר שעשיתי מימיי.
( אני אלופה בבריחות,
אני כותבת שירה כמו שלא צריכים לכתוב שירה,
חיי מאורגנים בשיטתיות על פי אנטי- קוד ההתנהגות,
ואני כמו כולם מניפה את הרגליים כששותים אותי כדי להגיע למעלה
ולספר לכולם כמה טוב הצלחתי גם הפעם לברוח).

אני מחכה לנסוע.
אני רוצה להשתחרר מההרגלים המטומטמים שרכשתי לעצמי בתוך העיר,

אני רוצה לא להיות לחוצה ולא לנסות להתחבב על אנשים זרים שכלל
לא מעניינים אותי,
אני רוצה להצליח לכתוב כמו שלא הצלחתי אף פעם, אמיתי וילדותי.

אני מדמיינת את עצמי שטה ברפסודה בתוך אוקיינוס עצום ממדים.
המים כחולים וירקרקים, צלולים כך שאפשר לראות את השוניות
בתחתית. רחש המים מפכפך ואצילי. אני מדמיינת מנגינה שלא שמעתי
אף פעם.
אני לא רואה את האופק,
אני לא רוצה להפסיק לשוט לפני שיעשה רע, כי אני לא יודעת רע
מהו.
אני לא חושבת על שורות לכתוב,
אני לא מתחילה שום משפט ב אני.
שמיים לבנים לחלוטין, פסים בהירים של עננים בצורת ספיראלה
מתכנסים לתוך העיגול מעל הרפסודה, והיא ככרית לבנה וענוגה,
מושיטה אותי לתוך הלא נודע ומכווצת את הבטן שלה כדי שיהיה לי
נוח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה אוכל שפן
שאלרגי לגזר?


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/12/09 22:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קלרה גריידי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה