יש בה את הדבר הזה, שהיא מומחית בו. היא לוכדת גברים ברשתה,
מגרה אותם ואז פתאום עוצרת את עצמה. נותנת להם להתקרב, אבל לא
באמת, ולא יותר מידי, וככה היא יודעת שהם שלה. כי הרי, הגברים
חושבים על איבד אחד, המוח לפעמים, כשהשני לא עומד. המיסתורין
הורג אותם, הם תמיד רוצים להוסיף אותה לרשימה. והיא מחכה, כי
את כל הזמן שבעולם יש לה, היא צעירה ואין לה לאן למהר. בנוסף
לזמן היא יודעת שככל שהיא שומרת על עצמה, ככה הם באמת מתחילים
לפתח משהו, ואז הם נשארים שלה.
הבעיה שלה עם הדבר, שלרוב, היא לא מפתחת אליהם כלום, ובשבילה
הם רק משחק. להתאהב מעולם לא הצליחה, וזה לא שהיא לא רצתה, היא
הסתירה את הרצון הזה ושיחקה בהם כדי לראות את ההתאמה, ואז
באכזריות שאין כמוה היא זורקת אותם. וזאת הנקמה הקטנה שלה,
הפגיעה שלה משתווה לכאב של כל הבנות, היא הציבה לה זאת בתור
מטרה. לאחר שראתה את חברותיה, אחת אחרי השניה נופלות לתוך
המלכודת שהם שמים להן, ומשכך היא נוקמת את נקמתן. את כל הדמעות
שנספגו לה בבגדים, דמעות של עצב, דמעות של פגיעה. למרות כל
הדברים, כל הנקמה וכל האכזריות, יש בה משהו טהור, היא מחפשת את
האהבה הטהורה, זאת שתהיה לצידה שתצטרך, זאת שתרגש אותה כל יום
מחדש. אותה אהבה שתגרום לה להסתובב עם אותו חיוך דבילי שראתה
על חברותיה גם רגעים ספורים לפני שנפגעו. אך הפחד מהפגיעה רודף
אותה, היא אינה רוצה ליפול למלכודת, היא אינה רוצה שדמעותיה
יישפכו בגללם, כי היא חזקה, והיא יודעת זאת. ולמרות החוזק, היא
מפחדת. היא מתרחקת מהעניין כמה שיותר מהר. היא למרות הכל, היא
יודעת, שאפילו את האישה החזקה ביותר שקיימת, פגיעה ואכזבה
מאהבת אמת, יכולה להפיל אותה.
היא נמנעת מהנפילה, וחיה בעצב עם הדבר, שאת האהבה הגדולה
שקיימת בה, אין לה למי לתת. |