גופי ואני
מאת: רבקה ירון ©
1.
גופי לא מדבר אתי.
כיום הוא מדבר שפה בלתי מוכרת.
רופאים מומחים מבינים,
מהם אני שומעת מה שלומו -
בעצם, מה שלומי -
מה שלום עיני, גבי,
מה עם רגלי, ידי.
מציגים לי צילומי לבן-שחור -
ויש תרגום סימולטאני:
כן, אלה עצמותי, וכאן שדה הראייה שלי.
איני זוכרת. האם רבנו?
כי יש ניכור, וריחוק. אולי
לא נעניתי לצרכיו, כאילו
לא ראיתי את הנולד.
נכון, לא ראיתיו. עובדה: רק
פה בצילומים האלה הכרתיו.
ובלעדי. אני לא-שם.
טיפשה. לחשוב כי גוף ונפש
(הבעיה הפסיכו-פיזית)
יידונו במישור המטפיזי
(כמו דיון אצל פרופסור ליבוביץ):
הלא ברור מעל לכל ספק
כי גופי ואני
יחדיו אנו כאן.
אז מה יהא עלי אם הרגליים
האלו, או העיניים
האלו, לא יזכרו את ההליכה, את פני-כולנו
שבזיכרוני
אין לי מושג.
הימצאו מחסה ריחות, קולות, תמונות, מישוש, גישוש
בפתח הבקרים, בשערי כניסה אלינו
אין לי מושג.
ומה יהיה, ומה יקרה אם כך-פתאום
ממש
לא אבין עוד שפת מומחים
בלי קשר בין גופי לבין אני.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.