יום חדש מחזר אל הפתחים,
חתולים מיוחמים מייללים,
מייחלים,
להגשמת ייעודם החתולי.
וכמוהם, גם אני.
לא חתול כמותם אני,
אך בעל תשע נשמות,
נופל וקם, נחבט, נדקר,
אך בסוף היום רוקד ושר.
שואל מילה,
רוקד מולה,
וביום מוצלח,
חוסה מעט בצילה.
אך כשזה נגמר,
וזה תמיד נגמר,
מסתכל אל מול צלקת במראה,
ושואל אחרי ככלות הכל מהי התמורה,
עוד אחת,
פחות אחת,
כולן אותו דבר כמעט.
ולי ברי כי לא בהן,
רק בי נופלת האשמה,
בכל כובדה ומשקלה.
למי שלא מקשיב,
אל להתפלא,
שאין כלל יופי בניגון;
גם אם מוצארט או שופן,
וארתור רובינשטיין המנגן,
לאוזן ערלה,
הכל תפל ומיותר.
אך מי ששם נפשו להתבונן,
וכורה אוזנו לקשב,
אף במנגינה פשוטה,
המנוגנת בכל לב,
ניתן למצוא עולם שלם,
של יופי ושל חן. |