רציתי להכניס אתכם קצת לעולם שלי

תרגישו טוב רגוע אתם הראשונים שחודרים אליו ולתוך ראשי - מה
עבר בראשי ומחשבתי באותם רגעי יצירה מדהימים.

תמיד הרגשתי שזו "פלצנות" להתחיל לכתוב על "למה התכוון המשורר"
אבל יש מקרים שזה מתבקש, אז סילחו לי.



הציור הזה צוייר כחודש לאחר הפרידה מבן זוגי, פרידה שהייתה קשה
ומלווה בכאב חד.

זו הייתה תקופה של האחזות בכל דבר, תקופה של כמיהה לחיבוק,
לחיזוק ולמרות זאת זו הייתה תקופה שהייתי מודעת לכח שלי יותר
מכל. משם כנראה, מגיע המודל הנשי הכל כך חזק (ואפילו נוטה
לגבריות) שאני יוצרת.



זה עניין מוזר לכשעצמו כי מי שמכיר אותי יודע שאני מטר וחצי
שעושה המון המון רעש ומדבר מעל הגובה שלו.

כנראה בפנימיות שלי, אני אותה ג'דה שמרימה את ראשה שוב ושוב
מעל לבדים שלי.



נחזור לציור?

נכנסתי קצת לפנג שוואי (אני לא כזו בדר"כ) ורציתי מודל
לזוגיות, רציתי מול העיניים, בסלון שלי, את החיבוק שאני כ"כ
זוכרת. את החיבוק שאני מאחלת לעצמי בכל רגע נתון וראו זה פלא -
האישה היא זו שמחזיקה את הגבר, היא לא נתמכת על ידו, היא ממש
אוחזת בו בחוזקה. מה אתם אומרים?



יש האומרים כי היא נתלית עליו, יש האומרים כי היא אלימה במקצת

אני קוראת לזה חיבוק דוב. אהבה.



הצבעוניות נוטה לאירוטיקה קלה, רומנטיקה מוחלטת. כמובן שזה גם
התאים לצבעים בסלון ביתי.

הגאווה הגדולה שלי היא פניה של הדמות, שבפעם הראשונה צויירו
ללא מודל או תמונה ויצאו מלאות בהבעה.

בחיוך מדושן עונג עד כדי דמיון מוזר לוופי גולדברג whoopi
goldberg.



כשסיימתי את הציור, הסתכלתי בו בפליאה ולא הבנתי מאיפה כל זה
יצא. זה היה גדול ממני.

חשתי ברע, מעין חולשה כללית מוזרה ואחריה התעלות וגאווה.

בנוסף, זה אחד המודלים הגבריים היחידים שציירתי.

כנראה כזה אני מאחלת לעצמי. גדול (לא בהכרח פיזית) ומסוגל
להכיל חיבוק מהוגן.