רקמתי חוטים דקיקים וסבוכים ועגנתי אותם אל קירות המרתף. אני
יודע איפה למצוא אותן. פעם הן היו לי חברות נפש לשעת צרה. אבל
עכשיו... לא. עכשיו כל מה שנשאר זה החור. אני ממסמר את החוטים
הדקיקים כרשת דייג אוורירית, כמו אריג ישן אכול עש. מאזור
הגרון שלי מגיע מעין קול של חריקה, כאילו תולעת או זיכרון מנסה
להחזיר בי רגש ישן שייתכן ומעולם לא באמת הבנתי. עכשיו, עם
החור, שום דבר כבר לא יהיה מובן. בעצם... אולי מובן, אבל לא
מורגש. זיעה קרה ניגרת על פני בעוד ידי ממסמרות את הרשת המוכרת
לקירות העץ היבש. רטט עובר במצחי, אור סגול מבהיק לשבריר שנייה
בזמן שאני ממצמץ את התאורה העגומה שמגיעה מהנורה היחידה בחדר
אפלולי. בכל פעימת פטיש על מסמר, הנורה נעה במעגל, יוצרת משחקי
צללים שמזווית העין משמשים לי מפלט מכל מחויבות ליציבות
מצבית.
אני חי. לפחות לעוד מספר שעות. שעת הזאב מתקרבת ואני עוד לא
מוכן. הצלעות שלי עוד כואבות באזור שבו הפלדה המותכת עוגנת על
העצם. ריח המוגלה שמקיפה את הפציעות ממלאת את אפי, כאילו
להזכיר לי שגופי אינו חפץ בגפיים נוספים. תנועות חדות עדיין
גורמות להתפוררות קלה של עור מפויח באזורי גופי שכבר השחירו.
בשר נרקב, צהבהב למראה נגלה תחת החריצים. אני מביט בצמידי הבשר
המצהיב שעל זרועותיי, מבחין בתזוזות הקלות של תולעים תת עוריות
קטנטנות המזדחלות להן מתחת לבשר. חיוך קל עולה על פני אך לא
משמץ הנעימות כי אם מדובר בעוד תנועה לא רצונית שמדדה במעלי
תעלות העצבים. שעון הקיר מראה כי בקרוב מגיע הזמן. אני מסיים
את מלאכת המסמור וזרועותיי מתיישרות סמוך אל גופי באיטיות,
כמעט כאילו יודעות שתנועה מהירה מדי תיגע בברזלים ותזרים כאב
נוסף במעלה עמוד השדרה. ידית הפטיש גולשת מכף ידי ובחבטה נוחת
הפטיש על הרצפה, עומד על ראשו כפועל המחכה לעבודה נוספת.
אצבעי מפליקה על מתג האור, מחשיכה את קירות העץ של החדר. השלג
יורד לאיטו בחלון המלבני הארוך. חרחור לא רצוני נוסף עולה
בגרוני והאינסטינקט הלא אנושי משתלט על איברי המפויחים.
אצבעותיי מתעטפות במעגליות סביב הקורים וזרועותיי מרימות אותי
באתלטיות. גופי מתהפך באוויר וכפות רגלי החשופות משמשות כעוגן
אקרובאטי בין סבכי החוטים. כאב חד דוקר את אצבעות רגליי בכל
פעם שטופרי הפלדה המדממות פוגעות בטעות בקיר העץ. במספר שניות,
רגליי עוגנות בסובך הקור וידי החופשיות מתחילות ללפף את הקורים
סביב זוג מוטות הפלדה הנעוצות בצלעותיי. ריר ניגר במעלה פניי,
מצטבר תחת אפי ואז ממשיך במורד לחיי ואל שיערי המלוכלך. גופי
דומם בציפייה. עוד מעט... עוד מעט היא תגיע.
שעות חולפות באיטיות לא קדושה. הקורים מחזיקים וכך גם רגליי.
לובן עיניי נעשה אדום, הורידים על סף התפקעות. מוחי הפגום סוגר
כל מסלול כאב מפאת כמות הנוירונים היורה אליו אותות מצוקה שהיו
מכניסים כל מוח בריא להלם. אך אפילו במצב הלא רגיל שגופי נמצא
בו, המוח שלי על סף מעבר במפתן לקריש דם שיביא קץ לחיי, דלוחים
ולא סבירים ככל שיהיו.
הווירוס הרוחני כמעט נכנע אך אז היא מופיעה! מבין מדפי הספרים
בפינת החדר הקט מופיעה לה דמות קטנטנה כמעט אנושית. אני מבחין
בה דרך פעימות הדם האיטיות, אך מתגברות, שמערפלות את ראייתי
המוגבלת גם ככה. מוחי כבר התרגל לקבל קלט חושי מעיני גם כשהן
רואות הכול במהופך. הדמות האנושית הקטנה יושבת על קצה מדף
הספרים ומניפה את רגליה בילדותיות, רוכנת על ידיה ושרה בקול
עדין, כמעט בלתי נשמע. גופה עירום וצעיר. זוג כנפיים כשל פרפר
בוקעות מגבה, צבען כצבע הקשת. היא יושבת שם עוד מספר דקות ואז
כנפיה מתחילות לזוז. היא מתחילה לרקוד במעגלים באוויר החדר,
קולה הענוג והקט עוטף את אפילת החדר כשמיכת צמר גפן רכה.
מילותיה מלטפות ושלוות אך נשכחות ברגע שמגיעות לאוזניי. עוד לא
נולד אדם שיכול לצטט את שירת המוזה במלואה; זהו מקור ייסורי
היוצר.
כפות רגליי מוצאות משטח יציב ורגלי מתיישרות לאיטן, יוצרות מתח
בקורים המלופפים סביב מוטות הפלדה של צלעותיי. כל שריר בגופי
זועק לפעולה. המוזה ממשיכה בריקודיה המעגליים ואז, בשבריר
שנייה, רגליי מתיישרות במהירות, הקורים נתלשים וכל גופי משתגר
אל מרכז החדר לכיוונה של המוזה המרקדת. הלם נראה על פנייה רגע
לפני שהיא נעלמת בין כפות ידיי. ראשי ופלג גופי העליון מתנגשים
בקול חולני על רצפת החדר וזעקת כאב בוקעת מבין שפתי. אני יכול
להרגיש בזוג כפות ידיים קטנטנות המנסות למצוא פתח בין
אצבעותיי. היא רועדת אך אינה מסוגלת להפסיק לשיר. מבחינות
מסוימות, המוזה אינה שונה כל כך ממני עצמי. היצור הספרותי כלוא
בין כפות ידיי ודמעות של אושר אמת מתחילות לזרום במורד לחיי
כשכל תא בגופי רוטט ברזוננס לצלילי השיר. החור שבליבי כמו מושך
את כפות ידיי אליו, ערג למזון. שפתיי נפערות ובתנועה מהירה אני
מגניב את חופן ידי אל תוך פי ומתחיל ללעוס. אני יכול להרגיש את
הדמות האנושית נרמסת ונטחנת בין שיניי החדות. פיסת כנף, זרוע
קטנטונת, לסט פצפונת, כף רגל, כולן נכתשות יחדיו וכוח הבליעה
מתחיל להזרים אותן במורד גרוני. באותו הזמן, השיר כאילו משתחרר
מתוך הגוף הזעיר ומהדהד בתדר כמעט אורגזמי בכל אטום בגופי.
מספר דקות עוברות ואני מרגיש את החור הריק בליבי מתמלא בחיות
מחודשת, הרטט כאילו נבלע בעומקי נשמתי, מהדהד עוד מספר שניות
בחזי כמו תיבת תהודה ביולוגית.
בצווחת יגון, חוזרת שליטתי בגופי, כאילו חוט עצב קטוע לפעולה.
אני בוכה מעגמומיות ושפל, יושב על רצפת החדר, מחבק את ברכי ונע
קדימה ואחורה בייסורים. אחרי פרק זמן בלתי ידוע אני לוקח מספר
נשימות עמוקות, מדדה בכאב פיזי אל המדרגות ועולה אל חדר המחשב.
אני משתדל לעבוד במהירות. המחשב כבר דולק ותוכנת מעבד התמלילים
כבר פועלת. מיד אני כותב שורה ואחריה עוד שורה. עשרות שורות
נכתבות כאילו בעצמן, צחוק ובכי מתחלפים על פני בעוד אני חי את
חייהן של הדמויות הכתובות. אחרי כמה עשרות עמודים אני נתקע על
איזו מילה. גיבורים יש. עלילה יש. מסר יש. ובכל זאת המילים לא
יוצאות. שעות כבר עברו מאז שהתחלתי לכתוב ושוב המחסור מופיע.
החור בליבי משתלט ושוב איני אני. לשבריר שנייה ההכרה עצמה
בורחת לי ורק אז אני חוזר לעצמי ומגלה ש...
רקמתי חוטים דקיקים וסבוכים ועגנתי אותם אל קירות המרתף. אני
יודע איפה למצוא אותן. פעם הן היו לי חברות נפש לשעת צרה. אבל
עכשיו... לא. עכשיו כל מה שנשאר זה החור...