לא שמעתי על מותו, אך שמעתי על שלי.
עת פתחתי העיתון, זה היה מהרגלי.

זה היה ביום אביב, בסופו של חודש שבט
לא טרגדיה יוונית, אך בינינו, אולי רק קצת.

כשפקחתי העיניים והאזנתי לסביבה
סביבי לחשו קולות, הם דיברו על מריבה.

זעקות שבר שמעתי והוצאתי את העט
אך בדיעבד גיליתי שאני הוא זה שמת.

לא פיגוע ולא שוד, לא מבול זועף לנצח
רק עימות מילולי שהסתיים... ברצח.

אז שחזרתי ונזכרתי, העליתי באוב
איך קיללתי בקול ושלחתי אגרוף.

וההוא שנפגע, לא היה לו מה לומר
שלח ידו אל הכיס ושלף האולר.

רק דקירה אחת, הוא היה חסכוני
אך הדם שירד, אלוהים, זה אני.

אז על מוות דיברנו והפרכנו שמועות
לתחיית המתים, לחזרתי משוועות.


בבוקר התעוררתי, התחבטתי ונבהלתי
אך ברכת הבוקר טוב לי הבהירה שחלמתי.

כשחשבתי מה הביא לי את התחזיות הנואשות
היה לא אחר מאשר מבזק החדשות.

אם כל עימות מילולי פה נגמר במוות אלים
הרי שכשלנו, בינינו, בחינוך הילדים.

והריני לבשר שהבעיה לא קטנה
כי בתוך דור ראו איך הלכה לי המדינה.

תוצר של שיעור כתיבה עלום.