תספור 10 שניות, עכשיו תכפיל אותן פי 7.
זו כמות הפעמים שאני חשה עצבות פתאומית, מדיי יום, כמו מחלה
שאין לה מרפא. כאילו עשיתי משהו רע, כאילו מישהו מנסה ללחוש לי
דבר מה, וידיי קפואות מכדי להביע. יחסים יכולים להיהרס
ולהיבנות באותה מיידיות של מצב רוח. ואולי פשוט עדיף להיות
לבד, להמשיך לדאוג לעצמי, בפומבי, ובשוגג תצא שמחה, דאגה, וכל
מה שמרכיב אנושיות, לדעת האנשים. ואתם כולכם יפים ומיוחדים.
נולדתי עם הפרעה נפשית בלי טיפול, התמכרתי לגלגול נייר, לא ולא
רבותיי, לא מהסוג שמעשנים, אלא מהסוג שמוחזר חזרה למגירה, שכל
מילה פותחת פצע ישן, פצע שהרבה אמרו לך לסלוח עליו, להמשיך
הלאה - ואם.. להמשיך הלאה זה כמו ללכת על הליכון?
השתנית לנגד עיניי, ואם אני טועה - זה רק כשפסחתי על עצותיי של
עצמי. מלחמת כוחות לא תיגמר גם בעוד אלפי גלגולים, שנים יתנפצו
כקרחון, ונצלם להנציח רגע, שאחר כך יגרום לנו להתענג, ולבכות,
להתענג ולבכות.
להיישיר מבט - אומר, רק כדי שאחרים יוכלו לראות את העצב, ולחבר
מנגינות - לכל דמעה יש לחן.
ונשוב לשיגרה, שומרי מצוות לסירוגין, תשומת לב כמועקה, ולחיצת
יד עתידית - עם כפפה, שלא יהיו חיידקים, שלא יהיו טביעות
אצבעות, שנתנצל על זה שאנו חיים. יכול להיות שהצבעת לי ממזמן
על דרך נכונה? גם קשה אופי צריך שיובילו אותו.
אינני רומזת לבטלה מצידך, הרי גם בשמיים עיסוקים רבים, סודות
מתהלכים בתעלות היישר לאוזנינו, וזה נדמה כמו זבוב שמפריע, אז
המצאנו עוקץ משלנו.
הפעלת התנהגותי בהקשבה עצמית, ורק אני אחליט על מר ומתוק, ובמה
לשתף, גם אם סמכת על קריאתך אנשים שעוברים דרך הקירות. והם אכן
מדברים, בגלל זה אתה יודע. רק אל תברחו, נפשות יקרות, הוא
יוציא כעס זמני, והיישרת ממזמן, שהכל זמני.