חתיכת ברזל צבעונית, שמים אותה על החזה ומשתדלים לזכור להשאיר
אותו מתוח בגאווה.
מסתובבים איתו בחוץ ומחזירים איתו קרני שמש לכל העיניים
המתרוצצות בסמטאות מרכזית עפולה.

חוזרים הביתה, גל חום של גוונים כתומים צהובים מעמעם את פניך
ואתה צונח למיטה שבה ישנת מאז שהיית ילד. ככה שוכבים כמה דקות
עד שמוצאים את הכוחות לפשוט את המדים. קודם נעליים, אחר כך
גומיות ואז חגורה ומכנסיים. בסוף מכפתרים את החולצה ותולים
אותה מעל השמיכות בארון.
ככה הוא עומד שם תלוי, הברזל הצבעוני, מחזיר לאישוניך צבעי
לבן-כחול וכתום-ירוק, ואתה - מרגיש גאה.
כולו חתיכת ברזל אבל אומר המון. מספר בפסיו שחלקם עבים חלקם
דקים, על מעשי גבורה, על חברות דמים, על עולמות אחרים.
סוגרים את דלת הארון וחוזרים להיות מי שהייתם רק עם תוספת
אישיות.

ככה מוצא את עצמו גבי בבית.

הוא קם בבוקר, פותח את הארון והוא עדיין מחכה שם. ככה הוא חיכה
כל הסופ"ש, הברזל הנוצץ שלו, בשקט של הארון החשוך אחרי שסוגרים
את הדלת.
הוא מתלבש, עוד מטושטש מהשינה, ומקפיד לשים את הגומיות בנעליים
לא גבוה מדי.
נותן נשיקה לאבא, לאמא וללילות עם שינה ועולה על האוטובוס.

הוא מתעורר בעצירה במרכזית עפולה כדי להבין שהוא רעב. מזל, לא
רחוק יש דוכן שווארמה לא רע, וחוץ מזה, לא יזיק לו לקנות כמה
בטריות אקסטרה לאמ פי 3.
הוא חוזר לאוטובוס כשהוא נאבק עם העטיפה הקשה של הבטריות
כשפתאום בזווית העין מסנוורת אותו קרן אור כתומה ירוקה.
גבי נשאר קפוא במרכזית עפולה ורואה איך האוטובוס מניע ומתכונן
לתזוזה.
הוא המום, לא מבין מה עובר עליו, אפילו כבר הספיק לשכוח למתוח
את החזה.
מולו רץ חייל על מדי א' פתוחים ותספורת של כיתה יב' כשהוא נזהר
לא לשפוך את האייס קפה בדרך לאוטובוס.
הוא מספיק לעלות על האוטובוס וההוא מתחיל את הנסיעה צפונה. גבי
נותר בתחנה עפוף בצבעים כתומים ירוקים.
בזמן שגבי רואה את האוטובוס שלו מתרחק רצים לו בראש נאומים,
הצהרות, הבטחות אמיצות, ימי זיכרון סוחטי דמעות, חצוצרות
וחיילים בצורת ראש חץ, והכל - בכתום וירוק.
הוא לא מבין מאיפה שצף התמונות שתוקפות אותו מאותו הרגע
שסונוור הגיע.
גבי מרכין ראשו לכיוון החזה ומגלה שאות המלחמה שהמתין לו הבוקר
בארון נעלם מחזהו.
הוא מתרוצץ בטירוף בכל התחנה מחפש אחרי הברזל האבוד, שואל כל
אדם עובר אם ראה אותו רק כדי להענות בשלילה, הוא אחוז חולשה,
אולי אפילו כמו "דמבו" כשאיבד את נוצת הקסמים שלו.
הנאומים ממשיכים לחבוט בראשו באותו קצב שהלב שלו יורה דם
בגופו.
גבי צונח על ברכיו במרכז המרכזית כשסביבו רצים חיילים בכיתה
יב' עם מדי א' פתוחים אוחזים כל אחד מהם בסיכה שלו.
הוא מביט בהם, בעלי הבעות מתות, לא ממש מסתכלים עליך לא ממש
מסתכלים דרכך, וחיוך קטן נדחק בקצה פניו.
לפתע נעמד על רגליו והם סביבו מתפזרים ועולים על האוטובוס חזרה
הביתה.
כשהוא צועד לכיוון האוטובוס הבא צפונה גבי מגלה שעל חזהו נותרה
סיכה. קטנה יותר מהסיכה האחרונה שלו ובעלת שני צבעים בלבד -
כחול ולבן.
הוא עולה לאוטובוס כשסביבו יושבים חיילים בעלי סיכות קטנות
בצבעי כתום ירוק והוא עם סיכת הכחול לבן.
שלהם מברזל, שלו מאנשים, ומהעולמות האחרים, מלילות עד לזריחות
ומימים עד לשקיעות, ומקור מתחת לשכפ"צ כבד, ומזיעה קרה על הרקה
בעודו רץ, ומאהבה לשני הצבעים הקטנים שלו. שלהם מברזל, שלו
מנוצה.
תמונות הנאומים עוד רצות בראשו, אך ללא קול  - רק פה הנואם זז
אך קול לא יוצא.
הנואם מקריא מדף שמונח באופן מסודר על דוכן הנאומים המבריק
שלו. על הדף כתוב : "מרוב ממחטות לא רואים את הדמעות".
גבי מותח את החזה ונותן לנוצת הקסמים שלו להבריק בפסים דקים של
כחול ולבן, עוצם עיניים, מנסה להירדם כמה שרק יספיק.
בחושך שמאחורי העפעפים גבי  יכול לראות גם את דמבו מותח בגאווה
את החדק עם נוצת הקסמים שלו.