[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא נגררת אחרי אמא שלה כשהיא צורחת ובוכה, אוחזת את ידה
בפראות ומסרבת לעזוב.
"תקני לי! תקני לי!" היא צווחת בעיניים דומעות ובאף רטוב,
"תקני לי!!!". האמא  ממשיכה להתעלם, אבל היא יודעת, בסוף -
היא תשבר.
הן כבר בקופה כשאמא שלה מתחילה להרגיש קצת לא נעים. כל הטור
מסתכל עליה וכמה אפילו מייעצים לה: "פשוט תקני לה".
היא לא מפסיקה לצרוח, בועטת באוויר ומשליכה את גופה הקטן לכל
הכיוונים בתסכול.
"בסדר, בסדר", לוחשת לה האמא, "נקנה לך אבל תפסיקי לצעוק" היא
מסבירה באצבע נוקשה, או לפחות מנסה.
היא  נרגעת קצת, מנגבת את פניה הרטובות והולכת עם אמא להביא
מהמדף את אותו הדבר שרצתה כל כך.
הן חוזרות הביתה, האמא מותשת מניחה את התיק על השולחן וצונחת
לספה באנחה.
היא עולה על הספה, מזדקפת על ארבע ושואלת את אמה: "למה את רעה
אלי?". האמא לא עונה, אין לה את הכוחות.
היא מחמיצה פנים, מעיפה קללה חדשה שלמדה היום בגן ורצה לחדרה.

עוברות כמה שנים והיא כבר יוצאת לבד עם חברות. אחת מהן הצליחה
לארגן סיגריות שגנבה מאחותה הגדולה.
הן מתיישבות על ספסל בפארק ומדליקות אחת. הן מעבירות אותה
בניהן ולסיגריה לוקח זמן להיגמר. הן לא באמת נהנות אבל רק ככה
אפשר להרגיש באמת גדולות.
על פניהן חולף אדם זקן, הוא בקושי הולך כשהוא לפתע נעצר להביט
בהן. קשה לדעת אם בהן הוא מביט או בוהה כתמוהה בחלל ריק.
"בנות בגילכן לא צריכות לעשן", הוא לבסוף אומר בטון שנשמע
כאילו היה צריך לאגור הרבה כוחות בכדי להוציא את המשפט.
כולן משתתקות, נבוכות, מבוישות, אולי אפילו מפחדות - שלא
ילשין. כולן - אבל לא היא. מיד היא מחמיצה פניה כמו שידעה היטב
שהייתה קטנה ושולפת את הקללות החדשות בעוצר המילים שלה כשהיא
חותמת בכך שיעוף לה מהעיניים.
הזקן, שאפילו לא הכיר חלק מהקללות וכבר לא זוכר אם אמו, שנפטרה
לפני כל כך הרבה שנים, זונה או לא, המום. הוא מתכווץ בעצב
ומדדה את דרכו הרחק מהן.

עובר הזמן והסיגריות הן לא עסק גדול מדי, גם לא מול ההורים.
אפילו הקללות כבר לא מתחבאות בתוך או מחוץ לכותלי הבית.
היא לוקחת את ה"מזדה" של אבא, למרות שבוויכוח האחרון שלהם חתמה
שהיא שונאת אותו, ונוסעת להפגנה.
היא חונה על משטח העפר בדיוק מאחורי שורת מג"בניקים. היא
מבחינה בחייל שכבר מתקדם לעברה לגרש אותה משם.
היא יוצאת מהאוטו ברוח, צועדת לעבר החייל בקצב וכשהיא מספיק
קרובה נובחת לעברו: "תעוף ממני רוצח נאצי!". הוא נותן לה
לעבור, הוא יודע יותר טוב מזה - מה שחסר לו זה עוד שבועיים
במוצב כי פלט את המילה הלא נכונה.
היא ממשיכה לציר העפר שסמוך לגדר, רומסת  אותו ומשאירה את
עקבותיה הרבות ללא הכר שהחיילים שמולה עובדים לילה ויום בכדי
לסרוק כל גרגיר עפר בציר הזה. היא בועטת את העפר, רוקעת
ברגליים.
"נאצים! רובוטים! חזירים פאשיסטים!" היא יורה כמעט באוטומטיות.
החיילים נשארים קפואי פנים, זקופים, הם יודעים שכדאי להם
להתאפק.
היא תופסת את אחד מהם בצווארון חולצתו כשהיא צורחת: "ראית פעם
כפר ערבי??? ראית איך הם חיים???". כשבאים שניים אחרים להרחיק
אותה הוא מספיק ללחוש לה: "ואת - ראית?".
המפקד שמע אותו וניגש אליו כשהוא תופס אותו בחולצתו ולוחש לו
משהו באוזן. החייל נהיה אדום, כועס, כמעט אפשר לדמיין שהוא
הולך לבכות.
תוך כדי שהיא נגררת הרחק ממנו היא מעט המומה מהשאלה, אבל זה לא
מחזיק אותה הרבה מלצרוח: "רוצח! רוצח!".
היא חוזרת הביתה כשהיא פולטת לאביה בעודה עוברת בסלון שהיא
רעבה. זה שהיא שונאת אותו לא אומר שהוא לא צריך לדאוג לה לאכול
- מי שמביא ילדים לעולם - שייקח אחריות.
היא נכנסת לחדרה כשהיא מתמוססת מול מסך המחשב. בינתיים אביה
מגיש לה צלחת לחדר ויוצא.
היא מנסה להיזכר למה בעצם התחיל כל הריב הזה עם אביה כשלפתע,
בין Ynet לבין Walla היא חושבת שאולי בעצם היא כל כך כועסת
עליו מפני שהיה הוא זה שהחליט לקרוא לה: "ישראל".

כן, ישראל ישראל, אוריגינל, ישראל שלנו.  זאת הישראל שקוראת
לזקן בן זונה. מדינה שנגררת אחרי אמא שלה בסופר וחושבת שמגיע
לה הכל. מדינה שהולכת להפגנה באוטו של אבא בכדי לבזות את
שומריה.
זאת הישראל, לא ישראל של ששת הימים, של קום המדינה, של תרבות,
של "עמדות היו רגלנו בשערייך ירושלים", של אופי, של ביחד,
שלנו.
זאת ישראל אחרת לגמרי, ישראל שמה שחשוב זה אני ומה שמשנה זה
עכשיו.
ישראל של שוטרים שאם לא היו לובשים מדים כחולים היו לובשים
מדים בשחור לבן. ישראל של חיילים שמפחדים להגן עליה, שלא יבואו
אליהם בטענות. ישראל שצריכה שנה אחרי מלחמה בכדי להבין שהייתה
במלחמה, אבל העיקר שנוציא אות ונקרא לה בשם - אולי אז המתים
יהיו קדושים. ישראל של צבא שלא יודע למה הוא שם.
ישראל של שירות לקוחות שלא עונה, ישראל של עגיל בלשון בתל-אביב
במקום זריחה בים המלח, ישראל של "אחר כך" של "יהיה טוב", ישראל
שצריכה תשובות מכולם חוץ מעצמה, ישראל של כולם חוץ משלנו.
ישראל שלאף אחד כבר לא איכפת ממנה יותר, שאחרי כל ההפגנות, וכל
הסיגריות וכל הזקנים שהיא תקלל, תמצא את עצמה בשירותים
ציבוריים עם מזרק ביד, עדיין מחפשת תשובות - ואבא ואמא, כמו של
הזקן, כבר הלכו מזמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כששלי מוצצת
לחבר שלה היא
חושבת עלי.

המאהב של שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/12/09 11:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירון גרנות

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה