כמה חבל שהיום, בעידן הטלפונים המעופפים,
כשאת מנתקת לי את הטלפון "בפנים"
צליל הניתוק נשמע מקוטע רגע מגיח,רגע נמוג,
בא ונעלם, שבור ומקולקל, ניתוק נלוז. לא טוב
לי כך, לא בכלל ובטח לא איתך. אני אישית
מעדיף בהרבה את צליל הניתוק ההוא של פעם,
הישן והטוב, שפס ממזמן מהעולם. אחד כזה
שסגור על עצמו, יותר אמין, יותר בוגר, יותר
שלם, עקבי ורציף, ולבטח יותר חי, בועט ואמיתי
וכששומעים אותו הוא נותן לך זמן עם עצמך,
זמן לנתק את מכונת הנשימה לסוף שהוא הרבה
יותר ישר ומכוון. עם צליל ניתוק כזה אני יכול

להתנתק

ממך
סופית
ולהתחבר
לצליל שונה,
צליל לגמרי אחר.
איתו אולי אוכל להסתדר.