עד כאן אהובי. עד כאן. זה נגמר לתמיד ועתה יש לאסוף את השברים
ולהתחיל לבנות לעצמינו חיים. חיים אחרים, חדשים. חיים שלא
יכללו לא אותי ולא אותך. חיים של שפיות.
אני מרגישה איך השפיות מתחילה לחזור אליי. אט אט, בצעדי תינוק,
מחברת חוליות. הנה השלד, ותכף תרקום עור וגידים ותקום לתחייה.
הפרידה ממך היא ההתעוררות שלי לחיים.
דם מתחיל לזרום בעורקיי. חיוך נמתח. עתיד לא ידוע מביא עימו
פחדים והתרגשויות קטנות. תקווה מהולה באימה עוטפת אותי, אוחזת
בגופי ובנפשי.
זה לא במקרה שזה קרה עכשיו, חייבת להיות לכך סיבה. אולי היא
טמונה בכוכבים, אולי זה מה שהחליט עבורינו היקום. אוהבת אותך
עדיין, חולמת אותך לפרקים, אך בשקט. בדממה. שאף אחד לא ירגיש.
שלא אבריח שוב את השפיות.
מחפשת נחמה בכל מיני מצבים מפוקפקים שמספקים הנאה רגעית
ושוברים את הלב לרסיסים בבוקר שאחרי. זה ברור שזה אינו הפתרון
אך השפיות צריכה שיהיה לה במה להיאחז, על אף שאולי דווקא
ההיאחזות הזו היא זו שתפורר אותה לרסיסים בחזרה.
מנסה להתעודד, למצוא דברים שיסיחו את דעתי מכל זה. מנסה בכל
הכוח להאמין שכך צריך להיות. יודעת שכך צריך להיות. מקווה
שהכול קורה לטובה, כמו שאומרים.
אולי זה מכתב פרידה ממך, אהוב יקר. אולי השפיות צריכה שאפרד
ממך בכדי שתוכל להתקדם שלב. אני נפרדת ממך היום בכל רמ"ח
אבריי. ידיי נעתקות מידיך, ראשי נפרד מכתפך, עיניי מפנות את
מבטן מעיניך, גופי עוזב את מיטתך, לבי מניח ללבך להתרחק.
עד כאן אהובי, עד כאן. זה נגמר. נותר רק לאסוף את השברים
ולהתחיל לרפא את השפיות שנלקחה מעימנו. עד כאן.