לפני שנה בערך ראיתי כתבה של בן שני מהדורת סיכום השבוע בערוץ
10, שישי עם שלח ודרוקר.
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=535411&pid=48&typeid=1
הוא סיקר את משפחתו של יונתן לוין. חייל מילואים שחטף רסיס
לתוך הגולגולת במהלך קרב במלחמת לבנון השניה, ומאז נמצא במצב
של מעיין-צמח.

הכתבה די השפיעה עלי ומצאתי את עצמי אוחז את המחברת ומעתיק
לתוכה משפטים מתוך הכתבה, ומוסיף כל מיני פרשנויות של עצמי.
בלי ששמתי לב כתבתי שיר, יצרתי קשר עם המשפחה בעקבות הכתבה
והבעתי בפניהם את צערי על מצבו של יונתן. הרעיון המקורי שלי
היה לשלוח לעמיר לב, יוצר שאני מאוד מעריך, את השיר. הייתי
בטוח שהוא יוכל לעשות איתו משהו מוצלח יותר ממה שאני אוכל.
גם אני די בטוח שהקול המחוספס שלו יתאים הרבה יותר לשיר.
הרעיון די התמוסס עם הזמן, בעיקר בגלל עצלות שלי. (טוב נו, רק
בגלל עצלות שלי). השיר שכב אצלי במגירה / מחשב הרבה זמן, וכל
פעם הקלטתי אותו מחדש, והוספתי עוד ליין של גיטרה, ושיניתי קצת
את השירה, והוספתי באס, ועוד אפקט...
הגעתי לתוצאה הזו, שאני יודע שהיא לא מושלמת, אבל די נמאס לי
שזה שוכב רק על המחשב שלי.
טוב זהו. כתבתי יותר מידי על שיר אחד.   עכשיו המילים:

"צריך להתייחס יפה למשפחות השכולים"
אמר ראש-הממשלה.
"אנחנו צוחקים לו ובזים לו"
אמר ראש-המשפחה השכולה.

הרמטכ"ל ההוא אפילו למכתב לא ענה,
הנוכחי בא לבקר כבר 4 פעמים.
ובשביל אמא שלו גם זו נחמה..
כי ככה זה, כשמתרגלים למנהיגים לא ראויים.

ליונתן עוד נשארה חברה אחת נאמנה.
בבוקר צמודה למיטתו האחרונה, ובלילה ישנה לבדה.

הפנים שלה נלחמות בעוד דמעה
"נשארה בי קצת תקווה" היא לוחשת למצלמה
את יונתן לא יזכרו באף דקת דומיה.
חסר-חיים אבל עוד לא מת בין מצמוץ לעוד תנומה."

אני מנצל את הבמה הזו כדי לאחל לו החלמה מלאה.