אתה ישן, ואני מניחה את ראשי על חזך. שומעת את פעימות לבך
הקצביות, ומבינה.
מחייכת, מרגישה את פעימותייך בעורקיי.
אתה חושב שאני ישנה, אבל אני לא. אינך באמת רואה את עיניי.
ואני, שומעת אותך.
נהנית מכל נשימה שלך, מכל פעימה קצובה.

אז אני לוחשת שאני אוהבת.
ושומעת פעימה אחת פחות. ואני חשבתי שאתה ישן.
אבל החסרת פעימה. בגללי. בזכותי.
מחייכת לעצמי, מאושרת בזרועותייך, סוף כל סוף.

ואני עדיין מקשיבה ללבך, נרדמת לצליליו.
איזה צליל מתוק זה, פעימות ליבך.
וטוב לי.


עוברים ימים, עוברים לילות, וליבך פועם כתמיד.
מחסיר פעימה בגללי מדי פעם בפעם.
וזה עושה לי טוב.

עד שיום אחד, כשראשי על חזך, אני אומרת שנמאס.
אני לא רוצה יותר, היה לי די.
ואז, דווקא אז, ברגע הזה...

אני שומעת פעימה נשברת.
שומעת אותך נשבר, בלי שבכלל תדע.
ואני הולכת, וליבך כבר אינו מחסיר פעימה בגללי.

אך ליבי,
ליבי מחסיר פעימה בגללך, פעימה אחת, קטנה, שבורה.