[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קובי פרל
/
השבה

ההצגה הסתיימה מאוחר מן המצופה. כה מאוחר, עד כי נדמה היה
שאפילו השחקנים מעדיפים להתפרקד על הכיסאות המרופדים שבאולם,
ולא לבזבז את שארית כוחם במניירות הקבועות - ועם זאת הם קמו
והשתחוו, ספק מקווים שהגינונים יגוננו עליהם משריקות הבוז של
הקהל. ניגשתי לצידה הימני של הבמה והרמתי את מיקרופון הגיבוי.
"אחת שתיים" לחשתי לכלי הרוטט, וצפיתי כיצד קהל שלם מזדקף
ממקומו ומטה את ראשו לכיוון הקול האלמוני. אורות הזרקורים עקבו
אחרי המבטים והתמקדו בי - הכחול התערבב עם האדום, הספירלה עם
הכוכב. חשתי לחץ קל בחזה, כזה שמרגישים רגע לפני, ואז הצגתי את
עצמי: "שלום, קוראים לי גרוס ואני כתבתי את המחזה שהועלה
לפניכם. אני מודה לכם על סבלנותכם, ומצר על כל כל אי-נוחות
שנגרמה. החזר על הכרטיסים תוכלו לאסוף בקופות. תודה".

לשוני הלוקנת פיזרה את הקהל איש למיטתו בשלום, ועם תנועתם לעבר
דלתות היציאה, ובמעין צייתנות של תנועת נוער, החלו גם השחקנים
לעזוב את הסט. נותרתי אפוא עומד בשולי הבמה, רגליי אוזקות אותי
לקרקע, ומסביבי רק עובדי התחזוקה, מנקים את הדם השפוך. שמונים
ושבע דקות היה אורכה של החזרה הגנרלית, כך הורה לי שעוני
הנאמן. אבל הזמן כאילו סרב להישמע לתזמון, ורגע האמת נמשך
שעתיים וחצי. כעת נותרתי לבדי עם הכתם, מחר ינסו לקרצפו מחדש.
חיכיתי עוד קצת, ואז עוד יותר, אבל הדלת שבתחתית הבמה מאנה
לבלוע אותי. אז הרמתי את מעילי, עצרתי מונית וחזרתי הביתה.



קמתי בבוקר ויצאתי לאסוף את העיתון. כשחזרתי היא לא הייתה.
התחלתי להתרוצץ בבהלה ברחבי הבית, מחפש אחריה. קיוויתי למצוא
אולי רמז, קצה חוט שהושאר, סימנים לאלימות כגון אריח רצפה שבור
או טיפה שניגרה במאבק. אך היא כאילו נעלמה מעל פני האדמה,
והותירה רק חור גדול אחריה. חששות התגנבו ללבי - ייתכן שכבר
מאתמול בלילה נעדרה ואני באסוני לא שמתי לב לדבר. סרקתי שוב את
החדרים, מקצה המסדרון ועד לדלת הכניסה, פותח ארונות ומגירות,
הופך מיטות, מחטט בפחים ובודק את החלונות. רק לחדרה הנעול של
אמי המנוחה, לא העזתי להתקרב. היא הייתה יקית אמיתית, ולא
הייתה מוכנה שאגע לה בדברים.

מילאתי לעצמי כוס של מים קרים והתיישבתי בסלון. לגמתי ממושכות
ואז הנחתי את הספל על שולחן העץ שלפניי. מיקמתי את שתי כפות
הידיים על הרקות, מוחץ אותן קלות, ונכנסתי לתנוחת החשיבה
הקבועה שלי, זו שאני משתמש בה כשאני הוגה תסריט דגול או מנסה
לפענח את חשבון הסלולארי. ניסיתי לחשוב בקור רוח, לאמץ את מוחי
בחישוב השלב הבא, לאמן אותו בניתוח קפדני ובשחזור הרגעים
האחרונים שלי איתה, אבל מוסף התרבות קרץ לי משולחן המהגוני.
פתחתי כהרגלי במאמר האחרון  בעמוד האחרון - סיקור של ספר המתח
החדש "בלב היער" מאת טאנה פרנץ'. זעתי באי-נוחות, כשקראתי את
סיפור המסגרת על הנער שנחטף עם שני חבריו, וחזר לבדו. הנחתי את
העיתון, והדלקתי במקומו את הטלוויזיה. השתדרה שם תוכנית
לילדים. ביקשתי להגביר, כדי לשמוע כיצד מכינים טלסקופ מגלילי
נייר טואלט, אבל השלט נפל על הרצפה. עמדתי להרים אותו, כששמתי
לב לכתם הכחול במרכז השטיח.

התקשרתי לרונית, אולי היא תדע להסביר. היא סיננה אותי. ניסיתי
שוב ממספר חסוי, אבל היה כבר מאוחר מדי. הכנסתי את תעודת הזהות
שלי לכיס, ורצתי לתחנת האוטובוס הקרובה. בתקווה אספיק לתפוס
אותה לפני שתיכנס לשיעור. האוטובוס הראשון חלף על פניי מבלי
לעצור. השני דווקא היה יותר סובלני. ירדתי באוניברסיטה,
ומיהרתי לבניין בית הספר לרפואת שיניים, כמעט מפיל סטודנטית
צעירה בדרך. התפרצתי למזכירות, ושאלתי היכן דוקטור וסרמן. הם
ענו שרונית לא הגיעה היום, היא הודיעה שהיא חולה.




רונית גרה בירושלים עם אימא שלה, ואילו אני גר בת"א. לרונית
אין מכונית. גם לי אין. רונית לא עונה לטלפונים ממני. אני מנתק
כשהיא מתקשרת. אנחנו נפגשים כשצריך, וצריך רק פעם בשבוע, כך
קבע השופט. לפעמים אני מתחרט שעזבתי. אבל רק לפעמים. למשל
עכשיו. כשהבית נופל על סרניו - צריך עמוד יציב להיסמך עליו.

נכנסתי לסניף המקדונלד'ס באוניברסיטה וקניתי דאבל מק רויאל.
הצ'יפס היה שמנוני מדי לטעמי וההמבורגר תעשייתי. ניסיוני
להוסיף קטשופ למגש, נגמר בכך שהשקית השפריצה מצידה השני,
והותירה לי כתם אדמדם על החולצה. חבל, קניתי אותה לפני חודש.
"מה הלאה?" שאלתי את עצמי. כבחור גרוש בגילי, הייתי מורגל כבר
בשאלה זו. לרוב עניתי "אחר כך", "בעתיד", "כשיתבהר", אבל אף
אחת מהתשובות האלו לא התאימה למצב הנוכחי. אם אפנה למשטרה, הם
ינפנפו אותי בתירוץ שלא עברו עדיין 24 שעות. ואין כל טעם לנסוע
לרונית, רק המחשבה על כך הותירה את פי מר. החלטתי לפנות לבלש
פרטי.



לא היה קל לבחור בלש. זה לא אחד מאותם סוגי המקצועות, שבהם
לאשתו של האבא של החבר של בת הדודה מדרגה שנייה ישנה לקוחה,
שהיא במקרה חברה של בחור שעוסק בתחום ועושה את זה בחצי מחיר
לקרובים. אך הזמן דחק, וחיפוש מהיר באינטרנט הוביל אותי לאתר
של "אבי כהן - בלש פרטי".

לחצתי עם העכבר על הלשונית "צור קשר", ובדף שנפתח נתבקשתי למלא
מספר פרטים אישיים. מילאתי את השדות המסומנים בכוכבית, ולחצתי
על כפתור ההמשך. הגעתי לדף נוסף, שבו נשאלתי לסוג הבילוש.
עניתי "איתור" ושוב לחצתי על המשך. עכשיו התבקשתי להגדיר את
קירבתי ל"מועמד האיתור", בחרתי את הקטגוריה המתאימה, לחצתי
והגעתי לטופס בו היה עליי למלא את פרטי המאותר - החל משמו
הפרטי ועד למשקה האלכוהולי החביב עליו. השבתי על אותן השאלות,
שידעתי את התשובה אליהן ולחצתי. בשלב הבא הייתי צריך לספר
ליריעה האלקטרונית, את הנסיבות בהן המאותר אבד לי. לחצתי
ולחצתי ולחץתי. עד שלבסוף קיבלתי הצעת מחיר ראשונית, חברות
חינם במועדון הבולשים המתמידים והזמנה רשמית למשרד הראשי של
החברה לפגישה עם הבלש שלי.

נסעתי במונית מהאוניברסיטה לכתובת ברמת-גן. כשהגעתי לשם, ראיתי
כי המשרדים הראשיים שוכנים בבניין מסחרי נמוך קומה, מעל חנות
קטנה לאמבטיות ומוצרי אמבט. עליתי במדרגות, והראיתי לפקידת
הקבלה את התדפיס מהאתר. היא רשמה אותי ביומן עב-כרס וביקשה
ממני לחכות עד שתבוא לקרוא לי. התיישבתי בחדר ההמתנה, הוא היה
מואר ומרווח. הריהוט בו הסתכם בשתי ספות, כורסא ומחזיק
עיתונים, ומכיוון שלא היה מאוכלס באנשים, יכולתי לבחור היכן
לשבת. השתקעתי בכורסה הירוקה, הגברית יותר. נותרתי איפה בחדר
המתנה ריק, רק פקידת הקבלה לארח לי חברה. הסתכלתי על בליל
העיתונים שבמתקן. כולם מהדורות ישנות או חדשות של מגזין ההנחות
של חנות האמבטיות מלמטה. התחלתי לעיין באחד מהם, ונזכרתי עד
כמה היא התלהבה, כשהבטחתי להתקין בבית ג'קוזי.

חיכיתי כשעה, עד שהפקידה הואילה לקרוא לי. היא החזיקה בידי
והובילה אותי בריצה מהירה דרך מבוך המסדרונות שבמקום עד שהגענו
לדלת מעץ שעליה התנוסס השם "אבי כהן", ומתחת לשם, כאילו כדי
להשלים חצי עבודה, הודבק סטיקר עם הכיתוב "המטה לשירותים
מיוחדים". נכנסתי למשרד בצעד מדוד, תר במבטי אחר שוטר-החרש,
כשלפתע שמעתי מאחוריי טיפוף רגליים מהיר. הסתובבתי וגיליתי
ששוב נותרתי לבדי.

קו העיצוב של המשרד הזכיר מאד את זה של חדר ההמתנה בפשטות
ובצמצום, ויש שניכרה בו קמצנות קמעא. שולחן משרדי תקני ניצב
במרכז החדר ומצדדיו שני כיסאות מנהלים, ככל הנראה לבלש
ולבן-שיחו. הרהיט הנוסף היחידי, היה כוננית ספרים קטנה, שמוקמה
מימין לדלת הכניסה והייתה עמוסה לעייפה באותם מגזינים של חנות
האמבטיות. הפעם הבחירה הנתונה בידי הייתה יותר פשוטה - לשבת
בכסא המנהלים או לא לשבת בכלל. פחדתי להשתקע שוב בכסא, פן
תתפוס אותי תנומה קלה. לא רציתי, שכשכבודו הבלש ייכנס לחדר,
ימצא אותי נוחר, ויוריד בערך המקרה שלי.
אז התהלכתי מצד לצד, ופיזמתי לי שירים, ודיברתי קצת אל עצמי,
על עצמי. פיזרתי עלונים על הרצפה ואספתי אותם. עמדתי על השולחן
וירדתי ממנו בקפיצה. חייגתי את המספר של רונית ומחקתי אותו.
ואז חייגתי שוב אבל רק עם האף. ובכלל, העמדתי פנים שאני בהצגה,
ויש קהל שצופה בי, אבל רק בי. ואני משחק חייל, שומר בודד,
וישנה גדר חשמלית מולי שמפרידה ביני לבין שאר העולם, ומסתירה
ממני את הצופים. וקר לי, קר כי קר, אז אני פוצח בשיר סולו
מרגש, על ההגנה ועל הגבולות, ועל שמירות ועל טחינת מים. ופתאום
נשמעות יריות, ואני מפחד שיבואו לקחת אותי, כפי שלקחו אותה.
ואז הם באים, ופוגעים בי עם רובה סער ישן, ואני נופל למשכב.
והכול נגמר, אין גיבור להצגה, ולא נותר לי אלא לחזור מן המתים
ולהודיע לקהל כי ההצגה הסתיימה מוקדם מן המצופה, וכי את
המזומנים הם יוכלו לקבל בחזרה, ברגע שבו הם ישיבו לי את מה שהם
נטלו ממני. ושוב הם עוזבים אותי, אחד-אחד יוצאים מן האולם,
ואני נותר שוכב פרקדן על הכסא, מפהק ונרדם.

אחרי שעה כבדה למדי, מצא אותי אבי כהן, שרוע בשינה עמוקה על
הכסא במשרדו. הוא בחר שלא להעיר אותי, אלא לתת לי להקיץ
בטבעיות. ואכן, עם נטיית צלילי ערב, קמתי. "יש אנשים כאלו",
הוא הסביר לי אחר-כך, "שאם מעירים אותם, הם נשארים תקועים
בחלום, וחוץ מזה נראה היה כאילו לא הזיקה לך הפסקה". ישבתי
מולו. הוא כוונן את המושב שלו לתנוחת שכיבה, ואז הוציא ממגרה
נסתרת בשולחן כדור גומי, והתחיל לשחק איתו. "ובכן, מר...", אמר
ופתח את התיק שבידו, "גרוס. אני מבין שאתה זקוק לעזרתי. אני
מציע שנתחיל במעבר מהיר על הפרטים. ישנם לקוחות שלא כל-כך
מסתדרים עם המערכת הממוחשבת ולא זוכרים למלא הכל או משקרים
בחלק."

"נתחיל בשם - כתבת מיכל, האין אני צודק?"
"צודק".
"תמיד צודק. מי בחר?"
"רונית", עניתי בהחלטיות.
"עכשיו אני מבין למה נפרדתם", השיב בבדיחות הדעת.
"ומיכל הזו, מצאה לעצמה דוד, או שהיא העדיפה את שאול?"
"איזו מין שאלה היא זו?"
"שאלה על מין. באתר כתבת שהיו לה צרכים מיוחדים, האין אני
צודק?"
"צודק."
"תמיד צודק. בגילה, דרך אגב מה גילה?"
"לפני ארבע-עשרה שנה קיבלנו אותה. זה היה בתחילת הקשר שלי עם
רונית."
"טוב, אז בגילה עם צרכים מיוחדים, מישהו ודאי התעלל בה."
"סלח לי."
"ולא מיננננן הנמנע שאתה התעללת בה. איך רונית נראית?"
"גבוהה, שמנמנה במקצת, בלונדינית. אבל אין דמיון ביניהן, הקטנה
מאומצת."
"אינך יורד לסוף דעתי וטוב שכך", פלט ואז הוסיף "אם כך היית
אומר שאתה אוהב אותן לבנות ועגלגלות."
"סלח לי", זעקתי.
אך הוא הוסיף ללחוץ, "אני רואה כאן, אדום על לבן, שתיארת את
מיכל כלבנה ועגלגלה. הוספת גם חלקה. למה הוספת חלקה?"
"רונית נהגה לומר זאת."
"אם כך, חלקתם בה...", לחשש בין שיניו עוד שמץ של רשע.
"יש לך אליבי?", שאל.
"אה בוודאי, הייתי בהצגה באותו היום. כל היום. שמע, אני
בימאי..." לא הספקתי להשלים את המשפט כשהוא קטע אותי - "אז
בילית כשמיכל נחטפה".
"דווקא לא, כלומר, די סבלתי. אומרים שהזמן עובר כשנהנים. אבל
תזמון השעון לא היה מדויק, וההצגה נמשכה שעה מעל המצופה
ונותרתי לבדי עם הכתם", עניתי לו, קצת מבולבל בקשר לעכשיו
ולעצמי ולתשובה שסיפקתי. ובכלל, לא רציתי להתנצל, לא בפניו ולא
בפניה, על-אף שחשתי צורך בכך. אני פשוט לא מוצלח במיוחד
בהתנצלויות, בגלל זה התגרשתי.
אני תמיד נמלא כעס במצבים הללו, כמו למשל עכשיו, כשדמיינתי את
הבלש שרוע מולי על הרצפה, חרב פיפיות בבטנו, הדם מתפשט
והפרשדונה יוצא לאיטו. אך במקום זאת, ועקב מחסור חמור בכלי נשק
במשרד, בחרתי לשחק במשחק שלו - "גם אם, ובפרט אם חשקתי בה, לא
הייתה לי כל סיבה לחטוף אותה או לפגוע בה. מהבית שלי היא
נחטפה, שלי! אם הייתי רוצה להתעלל בה, הייתי עושה זאת כאוות
נפשי גם קודם לאירוע. הייתי יושב עליה, מאונן עליה, משתין
עליה, מחרבן עליה. אני לא צריך אותך בשביל זה, ואני גם לא חושב
שהיית מוזמן."
נראה כי התשובה שלי קיבלה ציון "עובר" במבחן ההיגיון, שכן אבי
הפסיק את החקירה, יצא מן החדר נסער ונעל את הדלת אחריו.

ביצעתי הערכת מצב זריזה - אני כלוא בחדר הישיבות של הבלש
ששכרתי, המאשים אותי בהתעללות מינית ובחטיפה, בעוד מיכל אסורה
בעצמה, ככל הנראה בביתן מחניק ומסריח וחווה טראומה קשה בהרבה
מזו שאני עובר כעת. גמלתי בלבי לברוח, ואף יותר מזה - לבטל את
הצ'ק שנתתי למזכירה בכניסה. ניסיתי לדפוק חזק על הדלת, צעקתי,
אבל אפילו ההד לא ענה לי בחזרה. נואשתי מהניסיון העקר. לקחתי
את הכדור המחיץ שהבלש השאיר אחריו, והתחלתי להתעסק עמו.  

אחרי שעה הוא חזר. "ביקרתי בזירת ההתרחשות, ולא ראיתי דבר בחדר
המקרה, חוץ מהכתם הכחול הגדול עליו סיפרת. אני גם לא מאמין
שאתה ביצעת את הפשע, עקבתי אחריך במצלמות האבטחה הסמויות שלנו,
ובעיקר נראית מבולבל". אני מאמין כי זה הזמן לפנות לתרחישים
אחרים.
"למשל... למשל, אולי היא כבר מתה, או אולי היא ברחה?"
"ממה? איך? כנראה דילגת על שאלה 96 סעיף ב'. היא מרותקת
למקומה."
"קודם כל, אין סעיף כזה 96. ושנית, אולי עזרו לה לברוח. יש לה
ידידים?"
"לא ממש. מאז הגירושין ומעבר הדירה, היא לא ממש מצליחה
להתאקלם. אין לה חברים אמיתיים, וכל השכונה מכירה אותה בתור
מיכל הדוחה, אז אף-אחד לא ניגש. במידה מה אני החבר היחיד שלה,
וגם זה רק כשיש לי זמן לשבת ולהקריא לה סיפורים, או לקחת אותה
לתיקון של סתימה."
"אבל אמרת שהיא לבנבנה ועגלגלה, נכון?"
"טוב, אם נדייק יש אחד - בחור צרפתי מצחיק, קצת מופרע בשכלו,
אבל לא מזיק. הוא יושב בדירה מול זו שלנו, ומסתכל עלינו כל
הזמן עם הטלסקופ - בסלון, במטבח, בחדר השינה, כשאני יורד עירום
במדרגות. לכשעצמי, מצאתי זאת די מחמיא."
"ומה שמו בישראל?"
"כמו שמו בצרפת, רק עם פחות אותיות פיקטיביות - מרסל."
"אני חושב שעלינו לדבר עם הבחור. הוא נשמע כמו המקרה הקלאסי של
משענת קנה רצוץ - אתה סומך עליו שרק יסתכל, אבל הוא נוגע."



יצאנו שנינו אל המסדרון. כבר אז הבנו שמאותו שלב ועד סיום
הפרשה אנחנו צוות, אך איש מאיתנו לא רצה להיות הראשון לנסח זאת
במילים.  מובן שעדיין כעסתי עליו, אבל מאחר שהחשד ירד מעליי
ונטפל לאחר, חשתי סמוך ובטוח שבחירתי הראשונית בבלש הייתה
מוצלחת, וכי אבי יפתור את התיק במהרה. כך עמדתי עמו במסדרון.
דקה, דקותיים, נותרנו קפואים. כאילו אין תוכנית-על, כאילו מי
שזז ראשון מפסיד.

"רק עתה שמתי לב עד כמה המסדרון מואר ומרווח", ציינתי.
"אכן כן", מלמל.
"ובשל כך מזכיר במראהו ובעיצובו אל המשרד - ממש כאילו ביקשו
משני ציירים לצייר זוג קווים מקבילים, שנפגשים רק באינסוף",
המשכתי.
"אכן כן", הפטיר.
"והמסדרון באמת קצת מזכיר אינסוף. כלומר הוא ארוך לכל כיוון.
אני כשלעצמי אינני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך", פיתחתי.
"אכן כן", השיב.
ואז בבת-אחת הוא נכנע - והוביל אותי במיומנות ובניסיון, בפניה
אחת שמאלה ובמזלג אחת ימינה, אל פינת קפה מאובזרת. הכפיות
והספלים כבר היו מונחים במקומם, "זה עכשיו או לעולם לא", הוא
ציין בבדיחות-דעת, ואני נטיתי להסכים איתו. אחרי שהורדנו את
המים הדלוחים שהיו בקומקום קודם לכן, מלאנו אותו מחדש ולחצנו
על מתג ההרתחה, היה לנו זמן לשיחת פיוס קצרה.
הוא התנצל על כל ששפט אותי מראש, והסביר שהכול נובע מחסכים
אנאליים, ואני מצידי סיפרתי לו קצת על רונית ועל החופשה
האחרונה שלנו ביחד - ועל איך שהיא הודיעה לי שהיא רוצה להתגרש,
רגע לפני ש-Maid of the Mist התקרבה למפלים, ועל איך היא אבדה
לי בערפל וחזרה בזרועותיו של אמרינדי כלשהו, שבדיוק ביקר את
סבא ואת סבתא שלו ואת התיירות.

וכך דיברתי איתו חמש דקות רצופות, שיא אישי חדש, והקפה שימח
לבב אנוש, וכשיצאנו מהמטבחון, היינו החברים הכי טובים. ומכיוון
שמממצב שכזה ניתן רק לרדת, השתמשנו במעלית כדי להגיע לחנייה
התת-קרקעית של חנות האמבטיות, שם אבי מחביא את המיצובישי שלו.
הוא התניע את הרכב ואני ישבתי לצידו. שנינו הרכבנו משקפי שמש
כהים, ששיוו לנו מראה של סוכני מוסד, ממש 00 שבע. אבי לחץ
לאיטו על הגז והאוטו המהם, ועוד קצת והאוטו גרגר, ועוד קצת
והאוטו צהל ודהר מן החנייה.



עם התקרבותנו לדירה של מרסל, ראיתי דרך השמשה הקדמית, את רונית
שלי צועדת ברחוב של המתנ"ס. היא נראתה לי מודאגת למדי - כנראה
שמעה שתרתי אחריה ובאה מירושלים לבדוק מה שלומי. לא עצרתי
בעדה. גם כי לא נהגתי, וגם כי בסתר ליבי קיוויתי להיות כוכב
ההצגה. חישוב מהיר הראה לי שעליי לחלץ את מיכל בתוך עשרים דקות
מרגע ההגעה לבית של מרסל, שכן רק חלון זמן זה, יאפשר לי לחזור
לדירה ולפגוש את רונית, לפני שהיא נכנסת ובודקת מה שלום מיכל.

חנינו בחנייה כפולה, ואבי הסביר לי שבמקרים שכאלו, גם כי
המשטרה עלולה לתת דוח, וגם כי לא נעים לו להיכנס לבית של אדם
שאיננו מכיר, עדיף שאני אכנס, והוא יחכה באוטו. "קח ליתר
ביטחון את ונדי", אמר ומסר לי את האקדח שלו.
צלצלתי בפעמונה של גברת שולה וינקלר. ידעתי שהיא חולת
אלצהיימר, ולכן תפתח לי גם אם לא תכיר את שמי. "מי זה?", שאל
הקול המהוסס. "מר גרוס", עניתי. האינטרקום מסר לי להיכנס,
והדלת זמזמה זמזום קצר. "סליחה גבירתי. לא הספקתי להיכנס. את
יכולה ללחוץ שוב פעם?", שאלתי. "בסדר", היא ענתה. קצת נעלבת
מהנימה הלחוצה שבקולי. גם הפעם פרק הזמן היה קצר מדי מכדי
לדחוף את הדלת. "גבירתי, בבקשה ממך. ארוך וחזק, ארוך וחזק".
הפעם הזמזום נמשך זמן רב, ולא הפסיק, לא אחר שנכנסתי ולא
כשחיכיתי למעלית. ומעבר לכך לא ידעתי.

מרסל גר בקומה הראשונה, ועם זאת בחרה המעלית להתעכב זמן רב.
וכך כשהגעתי אליו, מחלון ההזדמנות של עשרים הדקות, נותרה רק
זגוגית של חמש. עמדתי פנים אל פנים מול דירתו. על הדלת למשכנו
הייתה כתובה הספרה שמונה, ומתחת אליה היה תלוי שלט קטן עם שם
משפחתו הצרפתי וציור של מזרקה. הייתה זו דלת עץ דקה יחסית,
ומכיוון שכך העדפתי להעיף אותה מעל ציריה בבעיטה, מאשר לצלצל
בפעמון - והיא באמת עפה רחוק, מעבר לחדר המבואה ועד לסלון.
עברתי דרך השער שנפער, ואז ראיתיו.
הוא עמד מול כן ציור, ומיכל כמו דגמנה מולו בכפייה, לא מבחינה
כלל בכניסתי הדרמטית. נחרדתי לראות ציורים של "דוגמנים"
ו"דוגמניות" אחרים, בגילה של מיכל, מציצים אליי מכל עבר,
זועקים אליי לעזרה מהקירות נטולי השם. "עצור", צעקתי לעברו, אך
הוא לא הגיב. הוצאתי את ונדי של אבי מהכיס שלי ויריתי בו ירייה
בודדת, בעוד הוא מושך את משיכתו מכחולו האחרונה.



קראתי לאבי, העמסנו את מיכל על הרכב שלו, וחזרנו אליי לדירה.
רונית עמדה שם נרגנת - "כבר שעה אני מנסה להשיג אותך. אפרת
אמרה למיקו שחיפשת אותי, והוא העביר את זה לדורית, ואז היא
התקשרה לאמא שלי, ומאז אתה לא עונה לטלפונים, ועכשיו כשדפקתי
אצלך בדירה לא היית, וחיכיתי לפחות עשר דקות. נמאסת עליי
לחלוטין עם ההתנהגות הילדותית הזאת שלך".
ואני מצידי רציתי להסביר לה, שהיא מדברת כך, רק מכיוון שהיא
סובלת מחסכים אנאליים, אבל במקום זה יצא לי שבדיוק חזרתי מטיול
אביבי בטבע עם מיכל, ושביקשתי להזמין גם אותה ולכן חיפשתי
אחריה. בחרתי להשאיר את הקלף החזק בידיה לעת עתה, ואת סיפורי
הגבורה לשמור אצלי לשעת צורך.
אבי הגיע עם מיכל מלמטה, ורונית עזרה לשנינו להושיב אותה בחזרה
במקומה. חיברנו אותה לצנרת והורדנו לה את המים.
כך נפטרנו ממשקעי העבר.

וכך גם הסתיים המחזה - בדיוק בזמן. לא מוקדם מדי ולא מאוחר
מדי. הצופים מחאו כפיים והריעו בתשואות רמות, ואז יצאו בקצב
אחיד מהאולם. רק צופה אחת נשארה ישובה - הייתה זו האמנות. שבעה
ימים חיכתה ורק אז קמה. מוחה דמעה על בנה שמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם היו בנ"י
(ניו-יורק)?




צ'ופניק הג'ירף
האינדונזי


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/12/09 6:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קובי פרל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה