מלך הגשם הזקן יורד לסוף לדעתי
מוכר לי את ממלכתו בעבור חופן קרני שמש.
בסתיו אני לובש את העננים הכבדים
צובע את השמיים באפור של חלום
יוצא לחזר שנית אחר מלכת המדבר.
במחוזות שקטים שמחוץ לגבולות הבינה
היא ואני ישובים מול רצונותינו.
עיני אזמרגד שבוערות.
מהפנטות כמו מפולות שלגים
ממיסות מעליי את הקרח.
אני מסיר לרגע
את הרוח מבין אצבעותיי
והיא מטילה מעל גופה
את סופות החול,
חושפת יופי שכולו נווה מדבר.
כל מבט הוא סערה
כל נגיעה היא מכת ברק
תשוקה שמתרסקת לתוך הזהב
קורעת לגזרים את התמימות מתוך המוסר,
מסחררת הרים של כמיהה לבלתי אפשרי.
החלום והמציאות קורסים זה לתוך זה,
מתמזגים בהתמסרות שהיא כולה מים.
[מים הרי, חייבים להגיע מאיפשהו.]
עכשיו האדמה רועדת
אני אוהב אותך.
סלע קפוא שעוצב לנהר;
אפיק בודד של רגשות
מסמל את המרחק המחזורי שבינינו.
קיץ שלעולם חולף
חורף שתמיד בא,
מגע שהוא לעולם הרס,
מגע שהוא תמיד יצירה,
גשם שיורד בזעקת שבר,
חותמת כואבת שתמיד מזכירה;
אני תמיד מלך הגשם
ואת תמיד מלכת המדבר. |