מן החוץ ניגף משוש ושמש תעלק שלווה
דיצה נורה באגפים, חיוך שנון במין מחווה
אין מה לומר אך מדברים, עוד רגע קט השטות גנבה
הכול נפלא, אתם רואים? מה הוא עץ ללא עלווה?

מן החוץ מוגף שלילה זהו עלק הקנאה
חקוקה בסלע הדיברה, אין ישועה אך אין כניעה
יש מתח ולכן רוחקים, חסר הביטחון וחסרה כך הכמיהה
עיניכם הולטו אינכם רואים? האין עונה ללא קריאה?

שם בחוץ נקריב קורבן הדביר נקדיש לפסיכולוג
נסעד ליבנו ונצהל, נרבה במלח הענוג
ננשום עמוק ואז נחוש, עוד סובב לו המחוג
מורא משעמום ולא מאלוהים, למענך הרוג עוד תהרוג?

ובפנים אני כלוא רחוץ ברחמי עצמי
דיכאון חסום מגשת, עצור במין תיעוד פנימי
יש מה לומר אך דוממים, הכול נדמה פתאום סתמי
מאחורי שפתי דמעות, תכו כאן עיניו של מי?  

אחד הדברים הכי מייאשים בחיים זה לגלות שאנשים שחיים סביבך כל
החיים לעולם לא באמת יבינו אותך, גם אם הם חוו את אותן תחושות
וחוויות בדיוק כמוך. כי אנשים, רובם לפחות, לא מסוגלים להתעלות
על החוויה העכשווית שהם חווים בתוך עצמם ולהתחבר לחוויה של
אחר.
הנפרדות שלנו, שהופכת אותנו למי שאנחנו, לצערי, גם  מונעת
מאיתנו להיות מישהו אחר, ולו לרגע הקל שבקלים ואף בהיבט הפרטני
שבפרטנים.

תמיד חשבתי שבדידות היא דבר אבסורדי.
כולנו יכולים לחוות את התחושה העוצמתית הזאת רק לבד ובתוכינו,
ולמרות זאת, אין אדם שלא חווה את זה, ולא מבין לפרטי פרטים איך
מרגיש אדם בודד. במובן זה, בדידות היא הגורם הכי מאחד בחברה
שלנו, גם משום שהיא הבסיס הרחב ביותר שיש לה, הרי אדם בודד
מחפש אל מי להתחבר.