בדירה נטושה את יושבת לך בשקט,
מיתרי קולך חנוקים עוד מהלילה שעבר.
יללת כלבים ועוד זכוכית שמתנפצת,
ברקע שחור של לב שנשבר.
מקרבת שפתייך אל הספל,
מהרהרת בעוד חלום שנגמר,
איך תמיד בחייך היית פסל?
איך ידעת ולא עשית דבר?
קמת ולבשת את המעיל האדום שאת אוהבת,
שיכסה אותך מכול הקור הכואב.
חייגת לבחור שהכרת ברכבת,
בטוחה שאת יודעת על מה הוא חושב.
אם היית רק טיפה אחרת,
יכולת גם להינות מזה יותר.
זה לא בשבילי את אומרת,
והוא לא כזה שמוותר.
מנתקת וחושבת על מקלחת
"אולי ככה יהיה לי נעים יותר".
תמיד ברחת כך מהפחד
של לעבור מזרועותיו של אחד לזרועתיו של אחר.
המים חמימים ומטיבים עם עורך
ומייד את מרגישה יותר מושכת.
עוצמת עינייך, מעצמך מתנתקת,
"איך זה שאף פעם לא אני זאת שהולכת?".
מי אחראי לכול סבלך?
ולמה אלוהים לא מתערב?
איך אין אנשים טובים בדרך,
ולמה אהבה כרוכה בכול כך הרבה כאב?
הטלפון מצלצל בחדר הסמוך את שומעת קול מוכר,
מורידה את המגבת ונכנסת לך מתחת לפוך:
"האמת שלא הפסקתי לחשוב עלייך משבוע שעבר"
את משתתקת מקווה רק שימשיך לדבר:
"חשבתי אולי סרט" ,
הוא אומר, "מצוין, תהיי מוכנה... I'll pick you up at eight".
את מתכוננת שנים כהרגלך,
סוודר לבן נושק לצווארך,
צלליות שחורות עוטפות את עיניך,
"האם הוא יהיה שם בבוקר? או האם הפעם אני זאת שתלך?".
יש בו משהו שונה ואת פוחדת,
כי את יודעת שבו יהיה לך קל להתאהב.
ואם הוא רוצה את מה שאת חושבת?
אין לך עוד כוח להתאכזב.
הוא לבש חולצה לבנה ועל צווארו תלה עניבה שחורה
פשוט ומחוכם בדיוק כמו שאת אוהבת.
"לעזאזל איך הוא ידע?"
הוא נתן לך נשיקת שלום קטנה ונכנסתם לסרט.
איך הוא יכול להיות כול כך מרוכז?
את אוהבת את המבט הזה שלו,
ואיך שהוא מכווץ את עיניו,
את מסתחררת לרגע וראשך צונח על כתפיו.
הוא מביט בך ואת בו
"כן, באמת יש בו משהו מיוחד".
את מנסה לחזור לסרט
ומבינה שפשוט אין לך מושג.
הוא ממשיך לבהות בך כדקה או שתיים וזה ממריץ לך את פעימות
הלב,
את מרגישה כמו ילדה בת שנתיים ונדמה לרגע שכחת מהו כאב.
הסרט נגמר אבל בשבילך זוהי רק ההתחלה,
אתם חוזרים למכונית
"תשתקי קצת בבקשה"
את מסמיקה,"מצטערת אני קצת ביישנית".
הוא תמיד ציני אבל במידה
ואת מוצאת את עצמך מדמיינת איך הוא ייראה מעלייך במיטה.
אתם עולים אליו לדירה
ומכאן את יודעת שאין דרך חזרה.
אבל את לא מהססת,
הוא אוחז בצידיי פנייך,
אומר שאת כול כך יפה,
את בטוחה שהוא משקר, אבל אומרת "תודה".
הוא מקרב את שפתיו לשלך את מרגישה כול נשימה,
הלב דופק כול כך חזק שאת פוחדת שיישמע,
הבל פיו זורם לך למוח כמו אלכוהול,
מרגש, מעצים ומשחרר אצלך הכול.
את מנשקת אותו הוא תופס אותך מהשיער,
את מרגישה שהזמן פשוט עצר.
הוא כול הזמן מזכיר לך כמה את יפה, ומנשק כול סמטימטר בגוף
שלך
ואת, את פשוט מרגישה נפלא.
מתפתלים ומענגים אחד את השני, את רוצה שזה לא ייגמר לעולם.
בלי להבין מה קורה את מתחילה להרגיש אותו בתוכך,
הכול נעלם, זה רק את והוא עכשיו.
7 דקות בגן עדן.
למחרת את שומעת צלצול
משתוקקת לשמוע קול מוכר:
"היי, זו אתי",
תמיד אהבת את אתי, אבל עכשיו הקול שלה פשוט מיותר.
וככה עברו לך הימים,
חיכית וחיכית וקולו מיטשטש בזכרונך
ושוב כמו תמיד להתחלה חוזרים,
חזרת לשגרה שלך, להיות לגמרי לבדך.
בדירה נטושה את יושבת לך בשקט,
מיתרי קולך חנוקים עוד מהלילה שעבר.
יללת כלבים ועוד זכוכית שמתנפצת,
ברקע שחור של לב שנשבר.
מקרבת שפתייך אל הספל,
מהרהרת בעוד חלום שנגמר,
איך תמיד בחייך היית פסל?
איך ידעת ולא עשית דבר...