דווקא כשנדמה שכל החלקים מסתדרים במקומם, והפאזל כמעט מושלם -
אתה בא והורס את הכל.

ואז, כ"כ קשה לבנות הכל בחזרה, והפאזל, הוא כבר לא יהיה
כשהיה,
כי איבדנו חלקים בדרך, וחלקם נהרסו, התקלפו, נקרעו.

ואתה מנסה, באמת שאתה מנסה, ואני יודעת שאתה מנסה, לתקן,
ולשפר, ולסדר את הכל בדיוק במקום.

אבל אתה לא מצליח.
כי זה כבר לא כמו שזה היה. וזה גם לא יהיה כבר.
ובכל זאת אנחנו מנסים שוב.
נלחמים, מתעוותים, מוותרים ומתפשרים על מה שעוד נותר.

ודווקא כשכבר מצליחים, איכשהו, לשקם את הפאזל מהשאריות שנותרו,
ודווקא כשהוא נראה איכשהו מוצלח, אם כי לא מושלם, אתה שוב בא,
ושוב מפרק אותו.

ואז, בדרך אובדים עוד חלקים, ועוד חלקים נהרסים, מתקלפים,
נקרעים.
וכך זה ממשיך, ההרס, והבנייה, והשיקום החלקי - עד ההרס הבא.
עד שלא יישאר יותר כלום מהפאזל הזה שנקרא "אנחנו".