[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הרגשתי איך האדמה נופלת מתחתי.
כאב חזק פילח את החזה, לא הצלחתי לנשום.
"את רוצה לדבר?" שאלה.
אני התעלמתי. היא הלכה לדבר עם מישהו אחר.
כשחזרה שאלתי אותה "את רוצה לדבר?"
ואמרה לי "לא, את רוצה להגיד מילות סיכום?"
שתקתי.
היא קמה והלכה.
הסתכלתי אחריה, היא לא הביטה לאחור. צעדה בנחישות ובביטחון
לעבר השער.
טריקת השער זעזעה אותי.
לא אראה אותה לעולם.
ואז זה התעצם.
הכאב בחזה גבר, הדמעות שעצרתי הרבה זמן פרצו פתאום החוצה.
היא הלכה.
היא פשוט הלכה.
רק עכשיו עיקלתי את זה. זה כל כך כאב.
אל תלכי, התחננתי בליבי.
בכיתי.
התעלמתי מהסובבים שדאגו ושאלו.
הבטתי תכופות על השער, אולי היא עוד תחזור.
כל פעם שהשער נפתח עצרו פעימות הלב.
זו לא היא.
היא הלכה.
קמתי והתחלתי לרוץ.
רצתי ובכיתי, בכיתי ורצתי.
אך התחנה היתה ריקה.
היא הלכה.
לא אראה אותה לעולם.





אני לא יודעת מה עבר לך בראש.
5 דק' לפני ההצגה??? נכנסתי להיסטריה. כ"כ דאגתי. היום סבתא
באה, אסור שיהיו לי פאשלות!
ומה בכלל פתאום אכפת לך, למה את מתנהגת אלי בצורה כזו? בכלל כל
השבוע האחרון את רעה אליי. ואני שותקת, וממשיכה להתנהג איתך
כרגיל. מתעלמת.
ופתאום, בום- ההתפרצות הזו.
"את חסרת התחשבות, חושבת רק על עצמך" אמרתי לך, ונזכרתי שעוד
מישהי אמרה לך את זה בשנה שעברה נדמה לי, באיזה משחק ששיחקנו.
נעלבת אז, לא הבנת. וכולם ניסו לרכך את זה, הסבירו שלא בכל
נושא, אך את נפגעת.
באותה תק' אני בכלל לא חשבתי שאת כזאת. מבחינתי את היית כל
עולמי. את היית התקווה שלי, הכתף שאני בוכה עליה, הלב שאת
תשפכי בפני ואני אקשיב כי אני כל כך אוהבת לעשות זאת. את היית
הבדיחות שרק אנחנו הבנו, השירים שרק אנחנו עיוותנו, המבטים
שהיו רק שלנו.
את היית הכי מתחשבת, הכי תומכת, הכי אוהבת. הכי שותקת.
אבל תמיד לחצתי ולחצתי ולחצתי... שנאתי להרגיש כפוית טובה-אחת
שרק שופכת את שעל ליבה ולא רוצה או מעוניינת במה שיש
לאחרים-לך, להגיד.
לפעמים את סיפרת, לפעמים לא. קשר מלא שתיקות מצידך, ומלא דמעות
מצידי.
לא מתחשבת??זה היה הדבר האחרון שהייתי אומרת עליך אז, לא הבנתי
בכלל מאיפה הבחורה ההיא הגיעה למסקנה הזו.
מבחינתי את היית מלאך משמיים, הדבר הכי טוב שיכול לקרות
לכולם.
ופתאום, במשך שבוע- מבלי התראה מראש, מבלי שידעתי למה- את
התחלת להתעלם ממה שדיברתי אלייך, התייחסת אליי מגעיל, דחית
אותי.
לא חשבתי שזה רציני.
לא דיברתי עליך מאחורי הגב, כי ידעתי שזה הדבר שאת הכי שונאת
שעושים, למרות שבינינו יצא לנו לדבר על כמה אנשים מאחורי
הגב... לא מתוך רוע- מתוך רכילות, אנחנו בנות...
אבל אני כבשתי את הכעס והפגיעות שלי ממך, ולא הלכתי ודיברתי על
זה עם אפחד. שמרתי בבטן את הכאב.
לפעמים כשאחרים דיברו עליך ואמרו משהו על טוב ליבך או על משהו
מחמיא אחר, מלמלתי ביני לביני "ממש". לא כי באמת חשבתי ככה,
אלא מתוך עצבים וכאב.
אולי שמעו אותי אומרת, וניפחו.
אני לא יודעת.
כל יום ויום אני מנסה להבין מה עשיתי לא בסדר שאת החלפת פרצוף
לידי.
ופתאום את לא רוצה להביא לי את הנעליים.
זרקתי לך את המשפט המוחץ. אמרתי לך "אני לא מדברת מאחורי גבך.
בפנייך אגיד שאני חושבת שאת מגעילה".
כאב לי כשאמרתי את זה. כי כל כך אהבתי אותך.
ואת אמרת "כאילו זו הפעם הראשונה".
זה שבר אותי.
את מזלזלת בי?? בחברה שלך בשנה האחרונה ויותר, שכל כך ניסתה
ורצתה להיות שם בשבילך, ובאמת הייתה כשנתת לה להתקרב.. בחברה
שכשכולם לכלכו הייתה שם והגנה עלייך... בחברה שסידרה את העניין
בינך לבין בחורה אחרת, כשעשית טעות וההיא נפגעה... הייתי שם
והגנתי עלייך כמו שחברה אמיתית עושה...ואת באה ומטיחה לי
בפנים---את דיברת עליי מאחורי הגב!!!
צעקתי עליך.
ואת תפסת אותי בגרון ודחפת אותי לתוך החדר.
"מה את עושה??"צעקתי בהיסטריה, לא הבנתי מאיפה הגיעה הבחורה
הזו, אני לא מכירה אותה, איפה החברה שלי??מה עשית לה??.
הכל מתערבב לי בראש, תמונות שזזות מהר עם הרבה עצבים וכאב.
רק התחושה של הצורך לבכות בכל רגע בהתרחשות הזו, זכור לי.
קיללתי, וכל כך הצטערתי בתוכי.
את לא זונה, את לא שרמוטה, את לא רעה, את לא חושבת רק על
עצמך.
זו הבחורה הזו שהתנפלה עליי והרביצה לי, זו הבחורה שהחזירה
אותי 3 שנים אחורה למועדון חשוך, בו אני מוקפת בחבורה של
פריחות שיכורות, חוטפת מכות בראש בשל היותי במקום הלא נכון
בזמן הלא נכון.
זו הבחורה שהתנהגה אליי בחזירות, באלימות, בחוסר התחשבות.
זו לא היית את.
אני לא יודעת מי זו הייתה. מבחינתי היא זרה לי לחלוטין. לא
הכרתי אותה.
המכה בראש סיבבה את הכל.
הפרידו ביננו.
בכיתי בהיסטריה. כל כך פחדתי. לא רק מהמקום בו הייתי באותו
רגע, אלא מהזיכרון הרע שצף ועלה בי אחרי שנים של הכחשה
והדחקה.
אחרי שנה שאת היית איתי וידעת על כל הסיפורים האלה.
הבחורה ההיא שהתנפלה עליי כנראה לא ידעה.
היא עשתה הכל בלי לחשוב, בלי רחמים, בלי לב.

הכל נשבר.

כבר שבועיים שכלום לא השתנה.
החברים מתייחסים אלייך רגיל. בהתחלה זה שיגע אותי- איך אפשר
להתנהג לבחורה שעשתה מעשה כזה לחברה משותפת שלכם, בצורה רגילה,
כאילו כלום לא קרה?.
אך לבסוף הכנסתי לעצמי לראש את האמת, ההבנה.
זו לא היית את שם. זו מישי אחרת שהשתלטה עלייך. אני מכירה
אותך.
היית החברה הכי טובה שלי.

מה קרה בינינו ולמה כעסת? למה התפרצת? הרי זה לא הנעליים
הבעיה... כי הבאת אותן בשמחה לשחקנית אחרת... אז מה קרה?
אוכלת את עצמי. מנסה לא לכעוס.
החיים ממשיכים.
אבל את חסרה לי.
אני רגילה להחמיא לך אחרי הצגה. אני רגילה להחמיא לך כשרואה את
יופייך ואת הייחוד שלך מתהדר מול כולם.
אני רגילה אלייך, איתי.
הלוואי והיית מבינה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא עושה
פרסומת לבמה
החדשה.



אחד, שקרן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/12/09 14:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת יפרח

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה