חיים דקר לעצמו את יד שמאל. חיים תמיד היה פרובוקטור. למשל,
פעם הוא ניסה ללמוד הקלדה עיוורת, עם איזה תוכנה, "ארנבת" קראו
לה.  
חיים היה פגוע. סך הכל, לתקוע סכין זה דבר פשוט. כמה קל לגרום
לך להאמין במישהו, במיוחד אם אתה חיים. חיים היה אדם שנטה לתת
אמון. פעם, ביסודי, כיתה ד', הוא נתן אמון באורן נתנזון, וגילה
לו שלפעמים הוא חושב שהוא זה לא הוא, אלא מישהו אחר בכלל. סתם,
כי אורן גילה לו שהוא אוהב את גילה גמליאל מה' 3. אז אורן הלך
וסיפר למורה שחיים אמר לו שהוא רוצה להתאבד, ומיד לקחו אותו
ליועצת, והיועצת שאלה אותו שאלות, ואז באו ההורים שלו, ובלאגן
שלם.
אז אורן נתנזון תקע לו סכין בגב. האמת, בראייה לאחור, אורן לא
היה אשם. גילה באמת היתה ילדה יפה. חיים באותו יום אמר לעצמו,
בגישה מאוד בוגרת לגילו, שאלה הם החיים, והוא צריך ללמוד
מהסיפור הזה. קצת היה לו קשה לדון בהפקת הלקחים, כיוון שבעודו
שוכב מתחת לשמיכה ומנסה שלא לשמוע, ולהיות מרוכז בעצמו, שמע את
ההורים שלו מטיחים זה בזה האשמות. אמא של חיים טענה שבגלל
ההתפרפרויות של אבא של חיים הילד רוצה להתאבד, ואבא של חיים
אמר שהילד לא יודע מכלום, אבל עכשיו הוא בטח יודע כי את צועקת
כמו איזה פרה משוגעת. אז חיים יצא מהמיטה, ניגש למחשב, והתאמן
בהקלדה עיוורת. היה לו ברור כי ברגע שהוא ידע להקליד בצורה
עיוורת, הוא יוכל לפרנס את עצמו. ואכן, כך היה. אמא של חיים
וחיים נשארו לבד. אבא של חיים הלך להיות דייל, ובטיסה הראשונה,
מת"א לבאקו, בירת אזרבייג'אן, המטוס שלו התרסק לתוך הים. חיים
היה יושב שעות מול המפה ומנסה להבין איך בדיוק קרה שמטוס שטס
מישראל לאזרבייג'אן טס מעל המים, ולא טס רק מעל היבשה. למרות
שמצד שני, אם הוא היה מתרסק לתוך ביניין מגורים, זה היה הרבה
פחות נעים. אז חיים באמת כל התיכון הקליד את כל העבודות של כל
השכבה. וכיוון שגם מיכל שרון היתה איתו בשכבה, הוא הקליד גם את
שלה. את העבודות שלה הוא הקליד גם בלי כסף, ופעם אחת היא היתה
אפילו במצב רוח טוב אז היא לקחה אותו לאכול גלידה. ואז היא
סיפרה לו שבעצם, היא פעם היתה מיכל ביטון, אבל ההורים שלה
"עברתו" לשרון, כי זה נשמע להם אשכנזי כזה. חיים היה מאושר,
כיוון שמיכל שרון נתנה לו משהו מעצמה. אז שבוע שלם אח"כ, בכל
העבודות שהקליד, הוא היה עושה אקרוסטיכונים עם השם שלה, מיכל
ביטון. והוא כתב לה פתקים כאלה, שבהם הוא סיפר לה כל מה שעובר
לו בראש, כל שטות הכי קטנה.
והיא, בתמורה, שמה עליו זין. חיים היה מאושר. פעם היא אפילו
חייכה שהוא אמר לה שהוא רוצה להיות מרים משקולות.
עד שנדרס. שום דבר בתחילת היום של התאונה לא רימז על התאונה
המתקרבת, מצד שני, כמעט שום דבר בתחילת כל יום לא מרמז על כל
דבר שיבוא אח"כ. בכל מקרה, חיים נסע באופניים לביה"ס. חיים למד
לדווש בגיל יחסית צעיר. אז הוא הגיע לקרבת ביה"ס, ואשה מבוגרת
שהחליפה תחנה ברדיו פשוט העיפה אותו לקיבינמט. זה היה לפני חוק
הקסדות, אז חיים היה בלי קסדה, לא מחוסר אחריות, פשוט מחוסר
מחשבה, והראש שלו חטף בומבה אחו שילינג מהכביש. אז האשה יצאה
מהרכב, ראתה את חיים, והתחילה לצעוק עליו - איך אתה נוסע, אתה
פרוע, וכאלה. רק אורן נתנזון ניסה לעשות משהו, אבל זה היה
לברוח, וזה לא ממש עזר לחיים.
אז הוא התעורר בבית חולים. לבד. לא מפתיע. אפילו לא באה לראות
אותו פעם אחת, הבת זונה. הרופא אמר לו שיש לו סיכוי של חמישים
אחוז ללכת שוב. אז חיים שאל, "ללכת לאן?". אז הרופא אמר, אה,
סליחה, לך יש סיכוי של חמישים אחוז שתוכל להשתמש שוב ביד שמאל.
אז חיים אמר לו, שהוא יבין אותו יותר טוב אם הוא יתאר לו את
מרחב ההסתברות. הרופא חייך. חיים היה מבסוט, והוא הרגיש שאולי
עכשיו הוא נמצא במקום שהוא שייך אליו.
אבל הסתבר שהוא טעה, למחרת כבר שיחררו אותו. עד היום הוא פגוע
מזה.