צלילים ענוגים של פסנתר מכובד ואת רק חושבת על שקט. ידך הרכה
מציירת קווים ללא סוף על הבד הנוקשה. את יושבת על השטיח
ומחשבותייך נודדות כמו ציפורים. החלטת שנגמר שוב, לפני שהתחיל.
ובדרך זאת את ממשיכה להיות את. את ממשיכה בדרך לבד. בדרך זו את
מסתירה את סודותייך ושומרת אותם לעצמך. והמחשבות שלך כמו
חוטים, מסתבכות אחת בשנייה וכבר קשה לעקוב, ואת רק משתוקקת
לדממה נצחית, טבעית כזאת. מסתכלת עליו בעיניים מלאות רחמים,
עיניים אוהבות ומלאות חמלה. מסתכלת עליו ואם הוא רק היה מחזיר
מבט, היה קורא בעינייך הכל. היה מגלה בעינייך את אמת העולם.
אבל את מקווה לשוא, הוא לא יחזיר מבט, הוא לא מכיר אותך, הוא
שם אך את לבד.
טיפות של גשם נוחתות על פנייך אחת אחת. את מרימה את ראשך
בעיניים עצומות, ומתמסרת לו כמו שלא התמסרת לאף אדם. מתמסרת
לטבע שאוהב ומחבק אותך. מתמסרת לגשם שתמיד ילך אחריך. מתמסרת
לירח שאיתו לעולם לא תהיי בודדה. מתמסרת ליוצר שלך, הרי באת
מין האדמה. חום מוכר מתפשט בגופך, אצבעותיך נוגעות קלות במים
ומפרידות את הגבול בינם ובין השמיים. את החיוך הזה איש לא
יראה. זהו האושר אליו שואף כל אדם ורק את מצאת את הדרך. רק את
מכירה את הסוד.
עוברת בין האנשים, נוגעת בכל אחד מהם, גורמת לו להרגיש מיוחד,
להרגיש שהוא היחיד. ולאחר מכן עוברת להבא. כמו אלה, ממש כמו
מלאך שפוסע על פני האדמה. האפור בעינייך מטביע עצב, לוקח אותו
מאחרים ומאכסן בתוכו. האור שבתוכך זועק ומנסה לפרוץ החוצה
ולהדביק את כולם, להוביל אותם. להראות להם את הדרך, ולהחזיק את
ידם. אבל בנתיים את ממשיכה בעצמך, מפענחת סודות ומחפשת מפתחות
לדלתות נעולות. אולי יום אחד תמצאי איך לפזר את החום, איך
לחלוק את האושר, איך להמשיך לחיות ולתת חיים...