"רדיו ווייטנאם" - היא צועקת מלמטה. "הסרט רדיו ווייטנאם מתחיל
עכשיו בטלוויזיה".
היא למטה ואני למעלה. המזגן עובד על קור. האור דלוק וחזק. היא
לובשת שורט קצר וחולצה שמדגישה את העומק בעיניה. המקרר רועש.
בתוכו מתקרר האבטיח שקניתי וכמה סנטימטרים מעליו, במקפיא,
מתקררות להן שתי קופסאות של גלידה. אחת מוקה ופיסטוק ואחת
שוקולד ווניל. אני מודה, לא זכרתי מה בדיוק היא אוהבת. טיפות
מים מטפטפות מהברז. מחר יהיה חם. היום לא ירד גשם. אני מזיע.
לא הרבה, כי מאוורר בחדר שופך עליי אוויר נעים וקריר. טיפה
קטנה נופלת ממצחי על המקלדת.
"יום ראשון בלעדיה," אני מקליד ומוחק את המילים. זה נשמע כל כך
מגוחך. אני לא יודע למה, ובכלל אני לא יודע הרבה דברים. לפעמים
אני נוטה לחשוב על זה, ולפעמים אני רק בוהה מהחלון.
"הסרט מתחיל עוד כמה דקות," היא צועקת מלמטה שוב פעם. "סיים
ובוא לראות, זה אמור להיות סרט טוב."
"אני יודע," אני אומר, יודע שהיא לא תשמע את זה, כי אני למעלה
והיא למטה. הברז ממשיך לטפטף. "אני עוד מעט בא. רק עוד כמה
מילים. רק-עוד-כמה-מילים."
הטלפון מצלצל.
עוד פעם אותו מספר לא מוכר. אני לא עונה למספרים לא מוכרים.
לעולם לא.
אני מסתכל מהחלון. באמת הגיע הזמן לרדת למטה, לראות את הסרט,
לחבק אותה, להירגע. היה לי שבוע קשה, אתם יודעים. ולפעמים אין
לי עם מי לדבר. כי אני לא סומך על אף אחד. אני לא חושב על זה
הרבה, רק כשאני קודח את האצבעות שלי לפעמים מרב מחשבות.
קיצר, עוד כמה מילים ואסיים. רק עוד כמה מילים. באמת שאולי רק
איזה שלוש מאות מילים. זה לא הרבה, נכון? ממש לא הרבה. רק עוד
כמה הברות שיהפכו למילים. המילים למשפטים וכל החרא הזה. ואולי
יום אחד נוציא ספר. ואני אקח אותה לאיטליה. ונצלם סרט, סוף
סוף. ונפסיק להיות מאלה שרואים או שומעים או חולמים או מדברים.
נהיה מאלה שעושים. וזה יהיה טוב. אני די בטוח שזה יהיה טוב. זה
גורם לי להרגיש טוב הרי.
אחי לא בבית. ואין לי אחות. או עוד אחים. וגם ההורים שלי לא
בבית.
"נו, אתה בא, מתוק?" היא כבר לא צועקת. הקול שלה נעים. לא כמו
שירה של מלאכים אלא יותר כמו קול זרימת נהר איפשהו באירופה.
איפה שיש עצים. איפה שנוכל לראות את הכוכבים.
מישהי מניחה עליי ידיים. היא עומדת מאחוריי. בהתחלה היא לוחצת
על הכתפיים שלי, נועצת את הציפורניים שלה בתוך עורי. אני מרגיש
משהו רטוב מתחת לחולצה. דם או זיעה? נשאיר את זה פתוח. כי אם
זה דם זה יותר טוב. לדם יש ריח של מתכת וטעם של גדר ולזיעה יש
ריח של... זיעה. איך אני יודע שזאת מישהי ולא מישהו? אני לא
יודע. כנראה שזה חוש שישי. אין לי חוש כיוון בכלל, אבל כשזה
נוגע לדילמה הזאת בין המינים אני תמיד מזהה. זה משהו מהילדות.
זה משהו שהוא...איך לומר זאת? כישרון חסר תועלת מספר משהו
משהו. כמו הכתיבה שלי. רק כישרון חסר תועלת. זה הכל.
אחרי שהמישהי הזאת מכאיבה לי בכתפיים, היא גולשת למטה, בהתחלה
לוחצת על החזה שלי עד שאני מרגיש ממש מחנק. אתם מכירים את
המחנק הזה. כזה כמו שאתם אוהבים מישהו אבל הוא לא אוהב אתכם,
ואתם תוהים איפה הוא ועם מי היא ומה הוא עושה ומזכירים לעצמכם
שאתם לא חלק מעולמו. המחנק הזה שבגללו אתם לא רוצים לאכול או
לשתות או להרגיש משהו בכלל. המחנק הזה שבגללו אתם מתקשרים
לעבודה ואומרים שאתם חולים ושימצאו מחליף ושיזדיינו הם והעולם
כולו כי אתם לא בריאים היום. ואתם שמים זין שבאיזה מקום משפחת
ויצמן תישאר בלי הפיצה המזוינת שלה או בלי הלחם הטעים והרך (אך
בכל זאת המזדיין) לארוחת הבוקר. או שאולי אב בית באיזה בית ספר
יתבאס מזה שהוא לא יוכל לקנות פח מפלסטיק כי הם כולם אזלו. כי
אתם לא יצאתם לעבודה. פס ייצור מזוין. שתיים עשרה שעות של
עבודה. פס ייצור. כמה מוזר זה לראות את המנכ"ל מסתובב בחולצה
המכופתרת שלו בזמן שאתה מתקלח בזיעה שלך וטובל את הנקניק שלך
בתוכה רק כי שכחת קצת מלח וארוחת הצהריים בחדר האוכל עולה
עשרים שקלים ואתה כל כך רוצה להכות מישהו ואתה כל כך רוצה
למרוח את הפרצוף של הבן זונה הזה על המכונה שחותכת את הגבינה
המזוינת הזו ולהפוך את כל המפעל מחלבי לבשרי. המנכ"ל לעולם לא
עובד שתיים עשרה שעות. המנכ"ל מזיע רק כשהוא עושה הליכה בערב
ביחד עם בנו שיום אחד הוא יגלה שהוא הומו ושהוא רוצה להיות
חשפנית בשם סטייסי ובשביל זה הוא צריך כמה אלפים של אבא כדי
להפוך את הבולבול שלו ל... אתם יודעים. כן, גם אני מצחקק כשאני
חושב על האיבר הזה. זה פשוט שיש בתוכי כל כך הרבה כעס. והמישהי
הזאת מצליבה את ידיה על הגו הקדמי שלי ומחבקת אותי. ואני מרגיש
את הקרירות שלה כאילו העולם כולו קפא. כאילו אני בבית קברות.
אני מסתובב כדי לראות מי זאת.
"מה את עושה פה?" אני שואל.
"התגעגעתי, זה הכל," היא אומרת. "כבר אסור לי לעשות גם את
זה."
אני מרים את גבותיי בחוסר ידיעה. אני חושב שכבר אמרתי שאני לא
יודע הרבה. גם לזה לא ידעתי את התשובה.
"מי את?" אני שואל.
"הו, בחייך!" היא ממש משתדלת להישמע כאילו היא מאוכזבת ואני
נשמע מגוחך. "זה לא שהיו לך כל כך הרבה נשים לפניי."
"כן, בזה את צודקת," אני מצחקק כמו אידיוט. "אני פשוט חסר
תועלת בעניין הזה. למרות שהיה את..."
"אני יודעת, הייתי שם איתך, אתה זוכר."
אני שותק
"אתה בא?" המתוקה שלי צועקת מלמטה. היא ממש הולכת לאבד את
סבלנותה.
"מי זאת?" הזאת שאיתי למעלה שואלת.
"חברה שלי, את יודעת," אני אומר. אני מסמיק. החום הזה לא נעים.
עכשיו אני כבר ממש מזיע (או מדמם).
אני מנסה להיזכר איך קוראים לזאת שעומדת מולי. זה ממש מרגיש
כאילו המוח שלי חסם את הגישה לזיכרון שלי.
"מי את?" אני חוזר על השאלה שלי.
"טוב, נו," היא מתייאשת. "אם אתה רוצה להיות טיפש, אני אזרום
איתך בנושא הזה. אני מלנכוליה."
"מלנכוליה?" הכרתי פעם מישהי כזאת. אני פותח קלות את הדלת
וצועק לה שאני עוד מעט יורד. רק ממש כמה שניות. רק עוד שניונת.
בבקשה, חכי, אני מנסה לעשות את הדבר הנכון.
"אל תקרא לי ככה," היא אומרת. "פשוט קרא לי כמו פעם, כשעוד
היינו ביחד, קרא לי מלן."
"מלן? זה נשמע כל כך יפה. כל כך צרפתי ומעודן."
"אני יודעת. בחרתי אותו במיוחד בשבילך," היא מחייכת. "אתה אוהב
אותה?"
"למה השאלת המפגרת הזאת תמיד עולה?!" אני ממש כועס. "מה זה
עניינך המזוין? למה את חייבת לחטט בכל העניינים שלי. תמיד
להטיל ספק בכול. להיות זאת שהורסת את החלקים השמחים בחיים שלי.
להזכיר לי שאני לא מושלם והעולם מסביבי הוא רחוק יותר ממני
להיות כזה. זה מסב לך כזה אושר."
"בגללי אתה כותב," היא נשענת על הספרייה ומחייכת.
אני נאלץ להסכים איתה.
"אתה לא ענית על השאלה שלי," היא מזכירה לי.
"כמובן שאני אוהב אותה," אני אומר כילד ששאלו אותו האם הוא
אוהב את אמו. "כאילו זה באמת כל כך לא ברור? איך אפשר בכלל לא
לאהוב אותה. ורק שתדעי לך, שאני אוהב אותה הרבה. הרבה מאד. אני
אף פעם לא חשבתי שאני יכול באמת לאהוב ככה מישהי. אבל עכשיו,
במצב הזה, כשהיא למטה ואני למעלה, אני מבין כמה אני באמת אוהב
אותה. אנחנו לא מכירים באהבה האמיתית עד שלא מאבדים אותה וגם
אם זה ללילה. רק לעשרים וארבע שעות. או לחודש או לשבועיים. רק
כשאתה מבין שאתה לא יכול להתקשר ופשוט להיפגש, כי עכשיו היא
רחוקה. ואת יודעת כמה שהיא מתוקה. וכמה שהיא מיוחדת. ואת, את
לא אוהבת אותה?"
"כמובן שאני אוהבת אותה," היא מסכימה איתי וזה נעים. "אתה צודק
באמת. איך אפשר לא לאהוב אותה."
"זהו, בדיוק," אני אומר ומרים את ידי למעלה בהחלטיות. תנועה
מפגרת שכזו. הידיים שלי חוזרות לצדי גופי. "ואני בטוח שאת
מתארת לעצמך עד כמה אני שמח שפגשתי אותה. וכמה שהיא עושה לי
נעים על הלב, ומרגיע אותי. ואוהבת אותי. ויודעת להגיד לי כמה
שגם אני בסדר ולא מיותר בעולם הזה. את יודעת כמה זה חשוב?"
היא מהנהנת בהבנה. משהו שהיא לא עושה תמיד. לרב היא סתם זונה
מלאה בציניות. הפעם מלן מבינה וזה נעים. מלנכוליה. כמה שהיא
חמודה כשהיא פשוט מבינה. זה האושר האמיתי, כשמבינים אותך.
"כמה שהיא טובה וחמודה ותמיד דואגת לכולם ובאמת לא רוצה לפגוע
באיש. הנשמה שלה רכה כזר פרחים. והריח המיוחד הזה שלה. הריח
המיוחד של השיער ושל השפתיים. היא פשוט... פשוט..."
"אני מבינה," מלן אומרת. "פשוט עכשיו אני ואתה כמעט ולא
נפגשים."
לבי נשבר כאשר אני שומע את העצב בקולה.  היא מסבה את מבטה ואז
פשוט מסתכלת לצד.
"זה בסדר," אני קם ושם את ידי מסביב למותניה. היא מסתובבת
ומסתכלת לתוך עיניי. "אנחנו ניפגש פה, בחדר הזה, כשאני
אכתוב."
"ואתה תכתוב?" מלן שלי שואלת.
"יותר מתמיד. רק בשבילך," אני מחייך.
היא כורכת את ידיה סביבי בחיבוק אוהב. ועכשיו כבר לא קר
בזרועותיה. היא מבינה שלא החלפתי אותה. היא פשוט חייבת להשלים
עם המצב המלן הזאת. היא לא יכולה לבוא מתי שבא לה. רק במועדים
המיוחדים. רק כשאני כותב ולא בעבודה. אני רוצה להזכיר לה את
האצבעות החתוכות שלי אבל היא כבר נעלמה.
עכשיו זה רגע טוב לרדת למטה, לשבת, לראות את הסרט, רק להתחמם
בזרועותיה. ואולי איזה פעם להזכיר לה כמה שהיא חשובה. רק פעם
אחת. שלא תתרגל. חהחהחה אני צוחק עם עצמי באוויליות שמצחיקה
אותי עוד יותר.
"מה מצחיק?" היא שואלת בחיוך. החיוך הכי יפה בעולם. החיוך
שמדביק את היקום הזה ביחד. החיוך שגורם לי לא להחזיר את המוח
שלי ליצרן.
"בדיחה פרטית," אני אומר והיא צוחקת. אם העולם כולו היה יכול
לשמוע את צחוקה, לא היו יותר מלחמות.
היא נותנת לידיה להחליק על כתפיי כך שאצבעותיה נוגעות לי בגב.
היא מדביקה לי נשיקה על השפתיים. ואז עוד אחת, ואני ממריא אל
השמיים. וכשהיא מתנתקת ממני, אני נוחת בשדה פרחים צהובים
ויפים.
אני שם לב שמישהו שכח לכבות את אור במרפסת. או אחי או הכלב
שלי. אחד מהם פשוט רוצה להעשיר את חברת החשמל. כמה נחמד מצדו.

אני עובד ליד הכלוב של הציפור הרצחנית שלי. עיניה אדומות ואני
רואה כי היית קורעת אותי לגזרים אילו רק יכלה לשבור את הכלוב
המתכתי שלה. אנחנו מחליפים מבטים. היא שורפת אותי בשנאתה ואני
רק מתגרה.
"את בכלוב ואני פה," החיוך שלי אומר.
מהצד השני של החדר שוכב הכלב שלי. הוא מסתכל עליי במבט שאומר
שאם בכוונתי לבקש ממנו לעשות משהו הוא בכל מקרה ישים עליי זין.
וזה בסדר מצדי. אני אוהב את החיות שלי. גם את הדג היחיד שנותר
לי באקווריום. ובכלל אני אוהב חיות. חוץ מעכבישים וג'וקים. זה
משהו אבולוציוני, לא?
אני יוצא אל המרפסת ומגלה שיש לי עוד אורחת.
"פספסת את החברה שלך," אני אומר. "היא בדיוק הלכה לפני כמה
דקות."
"כן, אני יודעת," המיגרנה שלי יושבת על כסא הפלסטיק מסביב
לשולחן גנוב. "היא אמרה לי שהיא תבוא, אז החלטתי גם אני לבוא.
ואתה יודע, אל תקרא לי ככה. כל הרשמיות הזו גורמת לי לרצות
להקיא. קרא לי מגי."
"מגי?" אני מגחך. "את לא חושבת שזה שם חמוד מדי עבור מישהי
שגורמת כל כך הרבה כאב."
"אתה יודע שאין ברירה אחרת. והכול תמיד חוזר למצב הבסיסי שלו.
ושנינו יודעים-"
"שהמצב הבסיסי הוא כאב," אנחנו אומרים יחד וצוחקים כמו שני
חברים טובים שלא ראו איש את רעהו זמן רב.
למרות הצחוק והאווירה הידידות מגי חמורת סבר כמו תמיד. אם מלן
היא רומנטיקנית חסרת תקנה אז מיגרנה היא ההיפך הגמור שלה. אבל
איכשהו, לרב, הן באות ביחד. מגי מזכירה לי מורה זקנה, שיערה
אסוף בצורה אלגנטית שכזו וכפות ידיה שלובות. היא שוב פעם באה
לבקרי. היא לא שוכחת אף פעם. מינימום פעם בחודש, כמו תמיד.
בתקופת החגים אפילו יותר. כזאת היא מגי.
"אני לא יכול להכניס אותך לביתי עכשיו, מגי."
"ולמה זה? יש לך אורחים?" היא נשמעת מופתעת ונעלבת.
"כן," אני אומר. "בואי ואראה לך אותה."
אנחנו מתקרבים לדלת בלי שיצירת האמנות של אלוהים תשים לב.
"ראי," אני אומר. "כמה שהיא יפה. הסתכלי אל תוך העיניים האלה
שנראות כאילו הן יודעות את סודו של העולם, והשפתיים היפות האלה
שנראות כמו צדי צדפה שמחזיקה בתוכה פנינה יפה, ורודה ורכה
שתמיד גורמת לי להרגיש דגדוג קל. ראי את רגליה היפות. הסתכלי
עליה, על כולה. ואת רוצה לבוא עכשיו? דווקא עכשיו?"
"אז אני אראה אותך מחר?" היא שואלת קצרות, קשוחה כמו תמיד. אני
מרגיש רק ילד קטן לידה.
"מחר," אני אומר. יודע כמה כואב זה יהיה מחר. יודע שמחר העולם
יהיה עבורי רק בית זונות עגום שיהיה מורכב מיובש בפה, סחרחורת,
קיא וכאב ראש כה חזק שזה ירגיש כאילו יותר טוב למות ולא לראות
אור יום או לשמוע קול של אוושת עלים או לחוש את ריח ההתיישנות
שלי.
כמו תמיד היא נעלמה עוד לפני שאוכל להגיד לה לילה טוב או
להודות לה. בכל זאת, היא יכלה להיות יותר עקשנית היום.
עכשיו הכל יהיה בסדר. לא יותר מבקרים. ולא יותר טלפונים
ממספרים לא מוכרים. אני עובר בסלון ישירות אל המטבח. היא מלווה
אותי במבטה האוהב. אני מוציא את הגלידה מהמקפיא ומשאיר את
האבטיח לאחר כך. אחרי הסרט.
"הנה זה מתחיל," היא אומרת בהתרגשות. "הסרט הזה. רדיו
ווייטנאם."
"רדיו ווייטנאם," אני חוזר על זה, נד בראשי וצוחק ביני לבין
עצמי בזמן שאני שם את כל ארבעת טעמי הגלידה בתוך קערה. אני
באמת לא זוכר מה הטעם האהוב עליה. אני שומע את הסרט מתחיל. אני
שומע את מוסיקת הפתיחה. אני שומע אותה מתיישבת על הספה ומעבירה
יד בשיערה. כמה שהיא יפה, הכי יפה בעולם. אני חוזר לסלון עם
שתי קערות הגלידה ומושיט לה אחת. אני לא רואה על פניה טעם שהיא
לא אוהבת ופשוט מתיישב לידה.
"רדיו ווייטנאם," אני חוזר על זה שוב פעם ונותן לה נשיקה על
המצח ומחבק אותה לשנייה לפני שאחזור לגלידה ולסרט. "רדיו בלה
בלה," אני אומר. היא מרימה את רגליה לספה ומצמידה אותן אל
גופה. "רדיו בלה בלה."
אני מחייך.
בכל זאת, רדיו בלה בלה. אתם יודעים. מי מאיתנו לא עשה את הטעות
הזאת.