על הגבול הדק הזה
שבין מציאות לדמיון
ממתעורר מסרט שסחף אותי בחוזקה
למחוז שקרי שכולו אמת
ומציאות שלא היתי -
אך, למען האמת - אומר, מאוד רציתי להיות.
ואת ילדתי האהובה אינך כבר זמן רב.
ובכל זאת באה לבקר אותי,
בתקופה אחת - ביקור חודשי,
ובתקופה אחרת ביקור יומי,
ואינך רופאה - אינך באה בחוליי בלבד
בואך לא תלוי בכך כלל
למעשה אינו תלוי בדבר כי אם בי וברצוני -
רצון סמוי בן תת מודע - אך רצון: אישי, פרטי, נשלט
ואני מחליט מתוך רצון או שלא
שתבואי עכשיו.
למרות שכבר לא תבואי יותר לעולם.
זהו החלום האמיתי.
והסרט שלי, שממנו אני מתעורר כל פעם מחדש
סרט על עולם אחר שבו אצטרך לחיות,
ובו אהיה חופשי כל-כך.
משתק אותי מהקרבה והנגיעה והתפר הבלתי נפרם
מהמציאות הקיימת, כל כך קיימת.
וזה - שלי, שהאחריות שלי אליו מעל הכל
טובע שם באותו פרק זמן ואני נותר לבד,
בעולם אחר ושמח מופרע ופרוץ
משוחרר מכל כבל של אחריות ודוגמא אישית,
שרשראות האיפוק ניפצתי ואני רץ חופשי
running free
ברוח בין רחובות ובתים
אנשים וסיפורים וחיים שלמים וגדולים
וחיים קטנים של אדם יחיד,
ופרטים טפשיים שלא נוגעים לי ולכן ממילא אני זונח
עכשיו אני זונח במודע שזה חזק פי כמה.
ההחלטה הזו שעומד מולי משהו מלא ועמוק
וגם אם עומקו רדוד מחשבה - עמוק הוא
יודע אני עליו ומזניח אותו במודע
וזהו ניצחוני האישי - שם - באותו רגע - בהחלטה
ההחלטה לרוץ - לרוץ מהר
ברוח פרוצה בין כל אלה ולא דרכם
מבלי להושיט יד לאחור
ותוך הזנחה של המילה הכל כך מחייבת הזו - אחריות,
כמה דקות כאלה והן נמוגות
ושוב כל חובותיי שבות אליי
ומלאכתי מרובה.
ועבור כל אחד מילדיי אצטרך לעבוד עוד רבות
ואל לי לוותר, למרות שזה הכי קל.