אתה, הכל בך את כולך
ובפריסתך - בפרוקך לפרטים בוני אדם
הדורים לא מיושרים, כתמים, פגמים ומשגים.
אדם, הכל בך גם אותו, אותי
ובמרוצתו, בחולפו, בהתקדמותו
תקן, נקה, יישר.

אתה, שוחח בקול שתיקה
על דרך ההולכים, המאמינים, הוצב הסוף בנקודת ההתחלה
חוזר בלי לחזור
ובמרוצתו, בחולפו, בהתקדמותו
רצה -
ונותרת אתה אתה.

אדם, תלה בי האשם, ובך
אופייך הנוטה ומשיק לעלטה
רודפך בנוקשות.
אדם - בין קירות מוצקים
חוזרים ונשנים וחוזרים,
שזורים בחייך כולם.
אתה, וכי כיצד תוכל להאמין
כשהוכחתך נצחית כמנגד?
ואני?...