אני יודעת-
ביכולתי רק לפרוש זרועות רחבות
לתפוס את האובדן
ואין העיניים פקוחות די
בכדי לבכות
זה מחלחל בתוכי, צומח ונוטף
הרס של מחשבות פשוטות
ורעות
כמו עורבים מזמרים
לכבוד המוות
קרא ובא
ושוטף אותך צער
פתאומי
ונצחי.

מרחב האוויר הפתוח חונק
וכולא כל לב
שמחרחר בתוכי, טמא כל הדרך לתהום.

אני יודעת-
אלוהים חסר בשמיים הריקים
וקרני השמש הזו שיקרו
בכך שהפציעו
אבל הידיים שלי רועדות בתוך הכיסים
ומשהו מתרחב
אולי ככה מרגישה תקווה.






18.12.2008
מסע.
אי אפשר לשכוח את העורבים של מיידאנק.