הזיכרון שלך מליל שישי מתערפל במסך עשן הסיגריות של אותו פאב
אפלולי בשעות החד ספרתיות של הלילה. אני כבר מותשת מהיום ואתה,
אתה רק מתחיל לחיות.
אתה מזמר מידי פעם כמה שורות מאיזה שיר רוק ישן שמתנגן ברקע.
איך אתה תמיד מכיר את כל השירים? נדמה שלכל מקום שאתה מגיע -
השירים שלך הולכים אחריך. המוזיקה שלך. שבך. שאתה?
כן.
מסתורית. עדינה. פראית. נוגעת. מיוחדת. כמוך.
כל כך הרבה פרטים מסביב, הכל תוסס וערני בשעות שרוב האנשים
מזמן חולמים על החיים, אבל החיים שלי כאן איתי ובתוכי. אני
חייה כל חיוך שאתה נותן לי, כזה שגורם ללב שלי לשוט על ענני
העשן ישר לתוך בקבוק הזכוכית שאני מחזיקה.

"קולה. אל תשכח מי מחזיר אותך הביתה"

כשאני מאוהבת, אני קלישאה.
אני תוהה האם כל אחד שמאוהב הוא קלישאה.
כולם מרגישים אותו דבר אבל מסבירים אותו אחרת?
הפילוסופיה של אהבה.
או שכל אחד מרגיש אחרת, מיוחד, אבל יש קו דימיון זהה. אחרת לא
הייתה לזה הגדרה אחת.

הכל כימייה, אבל זה מאוד לא רומנטי.

אם אני לא אוכל לאהוב באופן מיוחד,
אני אגרום לך להרגיש מיוחד מהאהבה שלי אליך.
ואז אני ארגיש מיוחדת.


אני לא רוצה לשכוח את הרגעים האלה.
גם אם אתה, כנראה, אולי, (כמה שהייתי רוצה שלא)
תשכח.
שאלת אם אני עייפה. לא, אני רק קצת מטושטשת. חלקית מעשן
הסיגריות ששאפתי לתוכי כל הלילה וריח האלכוהול באוויר. אבל
בעיקר ממך.
אתה עושה לי פרפרים בבטן.


תלמד אותי לא לפחד.