הוא הפך להיות החבר הכי טוב שלי.
אחד שמקשיב, מבין, דואג, ובעיקר הוא היה רק שלי.

מצחיק איך הגורל הפגיש בינינו. אך כזה הוא הגורל -
מפגיש בין אנשים וסיטואציות ברגעים לא צפויים.
געגוע פגש בי לראשונה ברגע הכי כואב שלי, ברגע שאיבדתי
את האדם הכי יקר ללבי.
געגוע היה רך, עדין והבטיח כי מהיום והלאה, בחוזה לא כתוב,
אנחנו חברים - הכי טובים.
מחשבה מעודדת ברגע בודד? כך האמנתי.

מערכת היחסים בינינו הפכה מסובכת, והתירוץ הכי טוב שיכולתי
לתרץ לו היה: "זה לא אתה, זו אני". מספיק טוב חשבתי לעצמי.
אבל האמת היא שזה היה הוא, לא אני.
הוא היה שם כל הזמן, חיכה לרגעים שאזדקק לו, חיכה למצבים
בו ידע שהוא היחיד שיכול לעזור לי.
שנאתי את התלות הזאת, ומה ששנאתי יותר מכל היא העובדה
שהייתי זקוקה לה כל כך.

נפרדנו.
לא היתה לי ברירה.

עד היום אני תוהה לעצמי -
מה אתה עושה במצב בו החבר הכי טוב שלך
הוא אותו אחד שגורם לך הכי הרבה כאב...