[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורנית אורן
/
מה היה קורה אם

הלב שלי הוא חור שחור ענקי עם צבעים זוהרים שמזכירים
אותו.לפעמים.

לדניאל לא היו הורים.
בעצם הייתה לו אמא.
"אני תוצאה של הריון לא מתוכנן", כך הוא קרא לזה,
"אמא הייתה ילדה קטנה חסרת הגיון בריא ושכבה עם אבא שלי בגיל
15,
ואני התוצאה של הזיון המיותר ההוא.
אבא נטש אותה כמובן והיא לא יכלה להחזיק אותי איתה, אז היא שמה
אותי פה, בבית היתומים ועברה לגור בארה"ב.
אני לא כועס עליה, יותר מרחם. להיתקע עם ילד בגיל 16 זה לא
בדיוק חלום של כל נערה."
הוא דיבר ודיבר ואני רק הבטתי לו בתוך העיניים הירוקות הגדולות
ההן שכעס טהור השתקף מהן.
בחיים לא ראיתי גבר בוכה, ועכשיו, הדמעות זלגו על פניו והוא
התפרק.
רציתי לחבק אותו ולהגיד לו שהוא לא רק תוצאה של הריון לא
מתוכנן, הוא הרבה מעבר לזה.
הוא בנאדם מדהים וטוב, שהחיים התאכזרו אליו.
אבל את כל זה לא אמרתי, אולי בגלל שלא רציתי שיחשוב שאני מרחמת
עליו.
חיבקתי אותו חזק ושתקתי.

בתוך החיבוק הגדול של דניאל נזכרתי באבא.
אני זוכרת איך הוא לקח אותי בין זרועותיו וסובב אותי כמו
בקרוסלה.
ואני, אני רק הייתי מוקסמת מהחיוך הענקי שהתפרס על פניו באותן
השניות.
כאילו העולם עמד מלכת, ורק שנינו הסתובבנו במעגלים אינסופיים.
אני חושבת שזה אחד הזיכרונות היחידים שיש לי ממנו.
חשבתי לעצמי שאם הוא היה פה הכל היה נראה אחרת.
היינו חיים בדירה הקטנה שלנו בתל אביב, מחייכים למצלמה וממלאים
את האלבומים בתמונות מחוייכות.
ואולי לא.
כי אי אפשר באמת לדעת מה היה קורה אם.

דניאל הרפה את חיבוקו וניגב את הדמעות מהפנים.
"אף פעם לא בכיתי ליד מישהו" הוא אמר לי
"אבל את משהו מיוחד,יש בך משהו שמקרין טוב, משהו שגרם לי
להיסחף עם הסיפור שלי ולשפוך בפנייך את הכל."
"אבל את, את בכלל לא סיפרת לי מי את ולמה ילדה יפה כמוך נמצאת
במקום הזה?"

גם אני מעולם לא סיפרתי את הסיפור שלי.
לא יכולתי להיפתח בפני אנשים אחרים.
העט והמחברת היו החברים הכי טובים שלי, רק שם באמת יכולתי
לשפוך את הכל.
אבל באותו ערב הרגשתי שאני צריכה להוריד מעצמי את המחסום
ולהיפתח אליו,
הרגשתי שאני חייבת את זה לעצמי.
"הסיפור שלי התחיל לפני 7 שנים..." אמרתי " אני לא זוכרת הרבה
מאותה התקופה,הייתי ילדה קטנה בת 8 שרק רצתה לגדול בשקט.
החיים טלטלו אותי ממקום למקום, מבית לבית,ממשפחה למשפחה.
אבא נפטר בינואר 1996, קצת אחרי שהבן זונה בכיכר, ירה ברבין 3
יריות.
אמא תמיד סיפרה לי שאבא היה בנאדם עם עקרונות וערכים, בנאדם
שהאמין בשלום והאמין ברבין.
כל כך אירוני שקצת אחרי שרבין נרצח, גם אבא דעך לו לאט לאט,
הסרטן שבר אותו.
השופטת המזדיינת בבית המשפט החליטה שאימא לא כשירה להחזיק אותי
איתה ואין לה מספיק אמצעים כלכליים לגדל אותי בצורה נורמלית.
היא הסתכלה עליי בפנים רחמניות, אני בחיים לא אשכח את המבט
המרחם ההוא.
ואני? אני רק רציתי לגדול בשקט, עם אימא.
לא הבנתי מה קורה סביבי, מי אלה האנשים האלה ולאן מעבירים
אותי.
הכניסו אותי לתוך אוטו אפור וגדול, ומבחוץ ראיתי את אמא מוחזקת
על ידי 2 גברים גדולים בכחול, נקרעת מהם ורצה אחרי המכונית
האפורה שהתקדמה במהירות.
פרצתי בבכי והתחלתי להכות בחוזקה את האישה שישבה לידי, שלימים
תתיימר להיות אמי החורגת.
צרחתי להם שאני רוצה את אמא, אבל הם נשארו אדישים לצרחות
ולדמעות שלי.
לא הסתדרתי עם המשפחה ההיא, אז העבירו אותי לבית היתומים.
את אמא לא ראיתי במשך כל התקופה הזאת,אמרו לי שהיא התחתנה מחדש
והקימה משפחה מאושרת.
כעסתי עליה. לא הבנתי למה היא לא באה לקחת אותי. למה היא לא
נלחמה עליי."
העיניים שלי התמלאו בדמעות של כאב, והפעם היה זה תורו של דניאל
לחבק אותי את החיבוק הגדול שהזכיר לי את אבא.

מאותו לילה דניאל היה בשבילי כמו אח.
היינו צוחקים על הטבחית השמנה של חדר האוכל בבית היתומים
ומריצים בדיחות על המורה למתמטיקה עם השפם.
היינו יושבים מתחת לעץ עם קופסת סיגריות שגנבנו למנקה, מעשנים
עד שהריאות היו מתפוצצות מרוב עשן.
היינו מאושרים.
לא באמת.
חייכנו כלפי חוץ אבל נהר של דמעות זרם לנו מבפנים,
נשבענו אחת לשני שלא נבכה לעולם.
תווי הפנים של אימא נעלמו מזיכרוני, אולי בגלל הכעס ההוא
שהשתלט עליי באותו יום שנודע לי שהיא הקימה משפחה ושהיא
מזדיינת עם מישהו שהוא לא אבא שלי.
אבל כבר לא היה לי איכפת. בעצם כן, אבל נשבעתי לדניאל. נשבעתי
שאני לא אבכה לעולם.
בכל פעם שדניאל היה מחבק אותי את החיבוק הגדול שלו, נזכרתי
באבא.

אני לא אשכח לעולם את הנשיקה הראשונה שלנו מתחת לעץ.
כמו תמיד היינו גונבים למנקה את קופסת הסיגריות ורצים מהר לעץ
שלנו, מתגלגלים מצחוק ומשתרעים על הדשא הלח מהממטרות.
פתחתי את הקופסא והוצאתי שתי סיגריות, הושטתי אחת לדניאל ואת
השנייה שמתי בפה והדלקתי.
הוא הוציא לי את הסיגריה מהפה וזרק לנהר שממול.
"מה אתה עושה?! "אמרתי והוצאתי סיגריה נוספת מהקופסא.
דניאל התקרב אליי, החזיק לי את הפנים ולחש "כבר מזמן רציתי
לעשות את זה".
לא הבנתי מה קורה, והשפתיים שלנו היו קרובות, כמעט נוגעות אחת
בשנייה.
"די דניאל" הרחקתי אותו ממני. הוא התקרב שוב, ואז זה קרה.
תמיד דמיינתי את הרגע הזה בדמיוני, אך לא באמת חשבתי שזה יקרה.

היינו כמו אחים, לא שיערתי שהוא מרגיש את מה שאני מרגישה.
אני לא זוכרת כמה זמן בדיוק זה היה ואני גם לא זוכרת מי הפסיק
ראשון.
השתרענו על השק שינה שגנבנו מהחדר ציוד של בית היתומים ודניאל
חיבק אותי את החיבוק הגדול שלו וליטף לי את הפנים.
השפתיים שלנו שוב היו קרובות, כמעט נוגעות אחת בשנייה,
ואז הוא לחש "את בטוחה? "
ולי..לי לא היה ספק בכלל שאני בטוחה, רציתי אותו יותר מכל דבר
אחר.


20 שנה עברו מאז ואני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.
דניאל ואני עזבנו ביחד את בית היתומים והתחתנו לאחר שנתיים של
זוגיות מדהימה.
פרי האהבה הזאת הם שירה ועמית, הילדים שלנו.
כיום אנחנו חיים באותה דירה קטנה בתל אביב, בה חייתי עם הוריי
לפני 27 שנים.
ועדיין אותו מנהג מוזר, בכל פעם שדניאל מחבק אותי אני נזכרת
בו, באבא.
בידיים הגדולות והחזקות שלו, בחיוך שהקסים אותי ובנשימה
האחרונה שלו.
ביום כיפור אני הולכת לבקר אותו שם, בבית הקברות.
ורק שם, אני באמת מרשה לעצמי לבכות.
ליד דניאל אסור, כי נשבענו שלא נבכה לעולם.
את אמא ראיתי לפני 10 שנים, היא חיה לה בסביון עם איזה מיליונר
מארה"ב, ילדה לו 3 ילדים מפונקים.
את שירה ועמית היא בכלל לא מכירה, לא ראיתי שום צורך.
מבחינתם יש להם רק אבא ואמא.
ותמונה ממוסגרת של הסבא שהם לא הכירו.
לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם, אבל מיד חוזרת למציאות
ומסתכלת מה יש לי עכשיו.
בעבודה אני נזכרת לפעמים בזיכרונות העבר, הילדים בפנימייה
מזכירים לי קצת אותי.
את הילדה שבי, או לפחות את מה שהייתי.
העבודה בפנימייה ממלאת אותי באנרגיות מחודשות כל הזמן.
וכשאני חוזרת הביתה אני מתמלאת באושר עילאי,
מוחקת את העבר ומסתכלת על ההווה,
על המשפחה המדהימה שיצרתי במו ידיי.

קברתי את העבר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפעמים הסלוגן
הוא רק תירוץ!








פרופ' ירמיהו בן
יהודה, מאוכזב
מעולם הדימויים
שלו, אבל מאוד
מבסוט מהשם שלו!


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/11 19:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורנית אורן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה