הקול הזה מוכר לי.
אם זיכרוני אינו מטעני זהו קולה של המראה
המביט אלי ממנה מנבא עבר יפה
אני יושבת על סירי ומקשיבה לסיפורו
היד הזו שלו? שלי? אולי זה רק נדמה לי
אך יכולתי להישבע שאלו חבורות שכאבתי בעצמי.

קולו-קולי וכל כולי
בוהה בחזרה בערפל שהיתמר
אך כעת חלף זמנו
אישונים פעורים חוצבים ופוערים תהום נסתרת.
בשקט שנותר אני עורגת
לשימורי בשרי שלי.

להיצלות, להצטרד, להתנצל ולתבל
את הימים והדקות בהם השרתי את עצמי
נעה-נדה, מצומקת בחיוכים מצומצמים
המלחתי את עצמי לכתר מבעד לדמעות
ביד רמה אני מושלת - אך הם ידי שלי היא?
מאדם קפוא תפל נשארתי מחוסר עוד
נותר לי רבע של זהות, נתח מזוגג באופי:
''בתאבון'' אני שורקת למראה ולוחשת לעצמי.

עורו-עורי וכל אורי
עמעם עצמו לאט
אני חיוורת כאדם שהתכבס בעברו
אני פונה אל הסירים ומחפשת לי מכסה
לא נותרו לי מצרכים בתוכם להתבשל
אאלץ להסתפק בשאריות שנשארו לי מאתמול.