עברית אני מבינה.
לשמוע מילים - הן עולות לי לראש
כמו זרם אלכוהול מוגז וכוס קפה הפוך
מי ידע שכרון חושים דומה מגבובי דברים?
פה בלום, לשון הרע, למדתי לדבר
כוח אינסופי אצור בעשרים וכמה סימנים
ולאלו אין חוקים - כמוני, הם רק רצים מהר
מדף אל דף, מיום אל יום, מרשימות ומספרים.

בכורה לבית אבי,
מקושטת:
נקודות וקווים, דגשים והברות
בלי מושא ותכלית
עם הזמן אובדת
כנראה שגם אני נושא מורחב
בתוך משפט פשוט.

משפטים עם סימני שאלה
פסיק אחר פסיק אני שואפת אוויר
מנסה להטות, לנווט בין עצמים ושמות
בלי תורה או הגה אנהם את כל מה שבתוכי.
חלומות מסוכלים על גמלים ועל עתיד
אני יוצאת במחול מחניים, מעוטרת בצבעים,
הן אוחזות בי וחגות - אותיות עשרים ושתיים -
עד צאת חמה, עד צאת דיבה, עד צאת נפשי.